ציקי אהוב שלנו.
5 שנים כבר עברו מאז שחיבקתי אותך ונישקתי לך על העיניים , 5 שנים מאז שחיבקתי אותך.
כבר 5 שנים ואני עדיין לא מסוגלת לפתוח את ארון הבגדים שלך ובחדר שלך כאילו הזמן קפא והנה עוד מעט אתה חוזר.
כבר 5 שנים שאני מנסה להבין מה אומר המשפט הטיפשי על "הזמן עושה את שלו" או השאלה כמה זמן עבר מאז?. האם הכוונה היא שאני אמורה להתגעגע אליך פחות? לכאוב פחות? להתייסר פחות? האם הכוונה שאנשים מסביב חושבים שפחות כואב או שפשוט פחות נעים להראות לעולם עד כמה כואב יותר עם כל יום שעובר.
כבר 5 שנים שאני מנסה להיות סבלנית גם כשאני בוערת מבפנים, מבינה גם כשנמאס לי מהכל, מתחשבת כשבא לי לצרוח ולבעוט.
יש לי סיפור שקראתי באינטרנט שריגש אותי ואפשר לי הקבלה להתמודדות היומיומית שלנו עם זו של יצחק פרלמן הכנר הנכה ברגליו
אני מדגישה את הנכות שלו כי כהורים שכולים גם אנחנו נכים.
ב-18 בנובמבר 1995 הגיע יצחק פרלמן הכנר לבמה, כדי להופיע בקונצרט באולם אברי פישר במרכז לינקולן שבניו יורק. ההגעה לבמה לא הייתה פשוטה עבורו. הוא חלה במחלת הפוליו בהיותו ילד, ולכן יש לו חישוקי ברזל החובקים את שתי רגליו והוא הולך בעזרת שני קביים, צעד אחר צעד, בקושי ולאט.
גם באותו יום, כמו תמיד, הוא הלך בקושי, ועדיין בהילת מלכות, עד שהגיע לכיסאו. לאחר שהתיישב לאט, הניח את הקביים על הרצפה, התיר את החישוקים שסביב רגליו, משך רגל אחת לאחור ואז יישר את האחרת קדימה. לאחר מכן התכופף לפנים כדי להרים את הכינור, הניח אותו מתחת לסנטרו, הניד ראשו אל המנצח והתחיל לנגן. קהל השומעים שלו כבר רגיל לרצף הפעולות הזה. הם היו מתיישבים בשקט בזמן שהוא עושה את דרכו לאורך הבמה אל מקומו והיו נשארים במקומותיהם, שקטים, כשהוא מתיר את חישוקי הברזל מעל רגליו ומחכים עד שהוא מוכן לנגן.
אך בשלב זה משהו השתבש. כשהוא רק החל לנגן את הצלילים הראשונים, נקרע אחד ממיתרי הכינור. היית יכול לשמוע את הניפוץ, כמו יריית רובה בחדר –היה ברור מה המשמעות של צליל זה. אנשים שהיו שם באותו ערב אמרו לעצמם: "חשבנו שהוא יצטרך לקום, לחבר שוב את חישוקי הברזל, להרים את הקביים ולדדות אל מחוץ לבמה, כדי למצוא כינור אחר או כדי למצוא מיתר אחר". אבל פרלמן לא עשה זאת. הוא חיכה לרגע, עצם את עיניו ואז סימן למנצח להתחיל שוב. התזמורת החלה לנגן והוא המשיך מהמקום שבו הפסיק. הוא ניגן בלהט ועוצמה, כפי שמעולם לא שמעו אותו. כמובן שכל אחד יודע שבלתי אפשרי לנגן במסגרת סימפונית עם שלושה מיתרים בלבד, אבל באותו ערב יצחק פרלמן סרב להתייחס לכך. יכולת לראות אותו מאלתר, משנה, מחבר מחדש את היצירה בראשו. בנקודה מסוימת זה נשמע כאילו הוא מכוון מחדש את המיתרים כדי להפיק מהם צלילים חדשים, צלילים שלא הופקו קודם לכן. כשהוא סיים, האולם היה שקט להפליא. ואז הקהל נעמד על רגליו והחל להריע. הייתה התפרצות של מחיאות כפיים מכל פינה באודיטוריום. כולנו עמדנו על רגלינו, צועקים ומריעים, עושים את כל מה שיכולנו כדי לבטא כמה אנחנו מעריכים את מה שהוא עשה. הוא חייך, ניגב את הזעה מעל מצחו, הרים את הקשת כדי להשקיט אותנו, ואז הוא אמר, לא ביוהרה, אלא בשקט, בטון מופנם:
"אתם יודעים, לפעמים זה מתפקידו של האמן למצוא כמה מוסיקה הוא יכול להפיק עם מה שיש לו".
איזה משפט רב כוח. המשפט הזה ממשיך להדהד בראשי מאז ששמעתי אותו. ומי יודע, ייתכן וזוהי דרך חיים לא רק לאמנים אלא עבור כולנו. הנה אדם שהכין את עצמו כל חייו, כדי לנגן מוסיקה בכינור עם ארבעה מיתרים. אך לפתע, באמצע קונצרט, הוא מוצא את עצמו רק עם שלושה מיתרים ומצליח להפיק מוסיקה משלושה מיתרים. המוסיקה שהוא יצר באותו לילה עם שלושה מיתרים בלבד, הייתה כל כך יפה ומקודשת, יפה מכל מה שהוא יצר קודם, כשהיו לו ארבעה מיתרים. את הכתבה הזאת כתב ג'ק ריימר יוסטון כרוניקל.
על כן, ייתכן שהתפקיד שלנו בעולם רעוע ולא בטוח זה, שבו אנחנו חיים, הוא ליצור מוסיקה, בהתחלה עם כל מה שיש לנו, וכשזה בלתי אפשרי עוד, אז ניצור מוסיקה עם מה שנשאר לנו.
המוסיקה אתך ציקי הייתה מדהימה ואילו היום אנחנו מצליחים להפיק מוזיקה אחרת שונה, עם הרבה קשיים וכאב. ביצירת המוסיקה, אתם החברים יש לכם חלק ענק - אתם הקביים שלנו וגם הכינור . אני מתכוונת כמובן גם לחברים שלך ציקי ולמשפחתי היקרה - אתם לוקחים חלק נכבד ביכולת שלנו לתפקד ביום יום, כי בלעדיכם לא היינו יכולים להפיק ולו צליל אחד.
מה יש לומר,ציקי, חמש שנים חלפו עברו ושוב חג פסח ושוב הגינה פורחת
בלעדיך. לאחרונה שמוליק הגנן הזכיר לי שלפני 5 שנים שאלת אותו אם הגינה שאך
זה הקים, תפרח בפסח ! והוא וענה לך שכן ואתה טרחת לצלם אותה מכל זווית אפשרית.
כן אנחנו ממשיכים לטפח את הגינה שלעולם לא תראה בפריחתה! איזו החמצה ! איזה תסכול!
אני רואה את חבריך ולא יכולה שלא לדמיין איך אתה היית נראה – פרח יפהפה בן 28
צעיר, גבוה, חתיך, ותמיד תמיד מחייך חיוכים אוהבים.
אנחנו מחזיקים מעמד כי החיים שלנו הם לא רק שלנו אלא גם של אנשים שאוהבים אותנו.
אנחנו נצטרך להתאפק עד שנגיע אליך וזה לא פשוט.
אוהבים ומתגעגעים אליך כל המשפחה.
תודה לכל הנוכחים שטורחים ובאים כל שנה לחלוק כבוד לציקי ולזכור אותו . אין מחווה יותר
גדולה מזו עבורנו.
****
Tsiki our beloved.
5 years have passed since I hugged you and kissed you on the eyes, 5 years since I hugged you.
5 years already and I still cannot open the closet in your room as if time stopped and you will return soon.
For 5 years I try to figure out what the stupid sentence "Time heals all wounds" says or the question of how long has passed? Does that mean I'm supposed to miss you less? Hurt less? Suffer less? Does that mean people around think it’s less painful or just that it is less nice to show the world how much it hurts more every passing day.
For the last 5 years I try to be patient even when I was burning inside, I understand even when I’m fed up with everything, thoughtful even when I want to kick and scream.
I read a story online that touched me and gave me a perspective to our everyday dealing with this, of the violinist Itzhak Perlman who is handicapped.
I emphasize his disability because as bereaved parents we are also disabled.
On 18 November 1995, violinist Itzhak Perlman came onstage to perform at the concert hall Avri Fisher, New York Lincoln Center. Getting on stage was not easy for him. He had polio disease as a child, so he has iron braces embracing both his legs and he walks with two crutches, step by step, slowly and with difficulty.
Even that day, as always, he walked with difficulty, and yet with an reverence about him, until he reached his chair.
After he sat down slowly, put his crutches on the floor, undid the braces around his legs, pulling one leg back and then aligning the other forward. Then bent forward to pick up the violin, put it under his chin, nodded to the conductor to begin. His audience is already used to this sequence. They would sit quietly while he makes his way across the stage to his place and remain in their seats, quiet and, when he allows the iron braces over his feet and waiting until he was ready to play.
But at this point something went wrong. When he just started playing the first notes, one of the violin strings broke. You could hear the tear, like a rifle shot in the room - it was clear what the significance of this sound. People who were there that night said to themselves: "We thought he would have to get up, reconnect the iron hoops, lift the crutches to hobble off the stage, to find another violin or a replacement string." But Perelman did not. He waited a moment, shut his eyes and then signaled the conductor to start again. The band began playing and he continued from where he left off. He played passionately and with strength, as they had never heard it. Of course, everyone knows it's impossible to play in symphony with only three strings, but that night Itzhak Perlman refused to accept that. You could see him improvising, changing, rewriting the piece in his head. At one point it sounded like he redirects the strings to produce new sounds, sounds that were never produced earlier. When he finished, the room was amazingly quiet. Then the crowd stood up and began to cheer. There was an outburst of applause from every corner of the auditorium. We all stood on our feet, shouting and cheering, doing everything we could to express how much we appreciate what he did. He smiled, wiped the perspiration from his forehead, raised his bow to quiet us, and then he said, not with arrogance, but with a quiet, introverted tone:
"You know, sometimes it is the duty of the artist to see what music he can make with what he got."
What a powerful statement. This sentence continues to reverberate in my head since I heard it. And who knows, it might be a way of life not only for artists but for all of us. Here is a man who was educated his whole life, to play music with a four-stringed violin. But suddenly, in the middle of a concert, he finds himself with only three strings, yet he is able to produce music with only these three strings. The music he created that night with only three strings, was so beautiful and sacred, more beautiful than anything he had created before, when he had four strings.
This article was written by Jack Reimer of the Houston Chronicle.
Therefore, our role in this precarious and uncertain world that we live in, is to create music, beginning with what we have, and when that's not possible anymore, we'll create music with all that is left.
The Music with you Tsiki, was amazing and today we manage to produce another music, different one, with much difficulty and pain. You, our friends have a huge part in creating the music - you are our crutches and violin. I also mean, of course, Tsiki’s friends and my dear family - you take a large part in our ability to function day to day, because without you we could not produce a single note.
What can be said, Tsiki, five years had passed, Passover is here again, and the garden is in bloom.
Without you. Shmulik the gardener recently reminded me 5 years ago you asked him if the garden he just planted, will flourish on Passover! And he answered that it would. So you photographed it from every angle.
So we continue to cultivate the garden which you will never see flowering! What a miss! What a frustration!
I see your friends and I can not stop myself from visualizing how you would look - a beautiful 28 year old flower.
A young, tall, handsome man, always smiling loving smiles.
We survive because our lives are not only ours but also of the people who love us.
We will have to wait until we get to you and it's not simple.
Love and miss you, the whole family.
Thanks to everyone who make the effort to come every year to honor and remember Tsiki. There is no greater tribute than that for us..
