ימי זכרון הם של "העם", לא שלי, לא של המשפחה שלי.
אנחנו באים ומשתתפים בטקסים, מכבדים את המעמד ואת המקום ואת יום הזכרון.
אך לעצמי אני חושב שכל יום מימות השנה הוא יום זכרון.
בכל יום אני לא יכול ולא אוכל לשכוח.
ואם כל יום הוא יום זכרון, מדוע שיום הזכרון הלאומי יהיה חשוב יותר מכל יום אחר כדי לזכור?
ציקי אצלי בלב, ואצלי בראש, וגם כשאני שמח וצוחק, יש איזשהו עצב
שחבוי שם מאחור כי לזכור, אני תמיד זוכר.
*
Memorial days are of "the people", not mine, not my family's.
We come and participate in the ceremonies, respect the place, the
occasion, and the day of memorial.
But to myself I think that each and every day of the year is memorial day.
In each day I cannot and will not forget.
And if every day is a memorial day, what should the national memorial day
be of higher importance to remember?
Tsiki is in my heart, and in my head, and even when I seem happy and laughing,
there is always a strand of sadness hidden back there, since the memory
is always there.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה