יום שבת, אפריל 26, 2008

שלוש שנים וציקי איננו

שלוש שנים וציקי איננו. הזכרונות דוהים, מראות שהיו עדיין חדים לפני שנה ושנתיים כבר לא חדים וברורים כמו שהיו.
רק הכאב הבלתי פוסק, החור הזה שנוצר ונותר בלב נמצא שם, לא הולך לאף מקום, לא מתאחה ולא נעלם ולא משתנה.זה כמו כאב רפאים, של אנשים שקטעו להם איבר ועדיין חשים בו מעין גירוד, או כאב, אך אי אפשר לגרד, אי אפשר להקל על התחושה, כי הוא כבר לא שם.
את היום שבו הודיעו לנו מהצבא אני זוכר בבהירות, גם אם דברים אחרים נעשים עמומים. אני זוכר מה אכלנו בארוחת הבוקר, אני זוכר את צבע המדים של האנשים מהצבא, אני זוכר את התגובה של כל אחד ואחת מאיתנו, ואני זוכר את צעקת הבכי של אימי כאילו הדהדה באוזניי לפני דקה.
אני זוכר גם את שיחת הטלפון האחרונה שהייתה לי איתו לפני האירוע. הוא נשמע עייף, ובדיוק עמד לעלות למשמרת במגדל השמירה. דיברנו על דברים של מה בכך, והצטערתי שלא יכול היה להצטרף אלינו ולהנות מהנוף ומהחברה של כולם. כאשר הרגשתי שהוא לחוץ וצריך ללכת המשכתי את השיחה עוד קצת, הרגשתי שיש לי משהו נוסף לומר לו, משהו חשוב, ולא ידעתי מה. אמרתי לו את זה. אמרתי שזה מציק לי כי אני יודע שזה משהו ממש חשוב, ואני לא מצליח להביע אותו במילים. הוא אמר שוודאי אזכר מאוחר יותר, ואומר לו בפעם הבאה שנדבר.
הוא נגע בחיים של כל מי שהיה סביבו, בכל צורה. והוא ממשיך לעשות זאת גם היום כאשר אנחנו נזכרים בו, בחיוך שלו, בתנועות שמיוחדות לו, באנושיות שלו, באהבה שמילאה אותו ונשפכה הלאה אל כולם. היכולת המיוחדת שלו לפשר, לא לעשות עיניין ולא להתעקש על דברים קטנים, אבל כן לעמוד על ביצוע דברים חשובים כמו שצריך.
אני מתגעגע אליך אח שלי.

2 comments:

miri אמר/ה...

היי, קוראים לי מירי והייתי עם ציקי בגדוד 75.
אני זוכרת את היום, בו נתתי לציקי את הפק"ש שלו, ובישרתי לו שהוא משתחרר לפני כולם במחזור, את החיוך שהיה לו על השפתיים, ואת עיניו הקורנות. וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו, או שמעתי עליו.
ואז, בחופשת פסח, בטיול לארבל, לפני שלוש שנים וחצי, שמעתי שוב את השם שלו, ברדיו, אני לא אשכח לעולם את היום הזה, לעולם, חשבתי שאני מדמיינת, התקשרתי לכל מי שאני מכירה מהגדוד כמעט, כדי לנסות לשלול את מה שאני שומעת, לצערי, לא שללו את הידיעה, בכיתי כל כך הרבה, וכאב לי גם שלא יכולתי להגיע לחלוק לו כבוד אחרון, כי אני גרה בקצה השני של הארץ. והיום כשקמתי בבוקר, ואני לא יודעת למה דווקא היום (6.9.08), חשבתי עליו, ומשום מה כל פעם שאני עוצמת עינים אני רואה את העינים הכחולות שלו והחיוך הצנוע, עם הכובע על הראש, ואני לא מבינה, איך הוא לא יכול להיות קיים יותר???? כבר יותר משלוש שנים???!!! ואנ ייודעת שרוב הסיכויים שהייתי רואה אותו שב בחיי לא כאלה גדולים, אבל עדיין, לדעת שקיים אפילו סיכוי קטן שכן הייתי זוכה לראות שוב את הבן אדם המקסים הזה, ואני אפילו לא אקבל את הסיכוי הקטן הזה, זה כואב, ועצוב לי מאוד.
אני מחזקת את ידי המשפחה שלך ציקי, ומשתתפת בצער מעמקי לבבי. יהיה זכרך ברוך.

אורן אמר/ה...

תודה על הזכרון והמילים החמות.

אורן. (אח של ציקי)