שלוש שנים וציקי איננו. הזכרונות דוהים, מראות שהיו עדיין חדים לפני שנה ושנתיים כבר לא חדים וברורים כמו שהיו.
רק הכאב הבלתי פוסק, החור הזה שנוצר ונותר בלב נמצא שם, לא הולך לאף מקום, לא מתאחה ולא נעלם ולא משתנה.זה כמו כאב רפאים, של אנשים שקטעו להם איבר ועדיין חשים בו מעין גירוד, או כאב, אך אי אפשר לגרד, אי אפשר להקל על התחושה, כי הוא כבר לא שם.
את היום שבו הודיעו לנו מהצבא אני זוכר בבהירות, גם אם דברים אחרים נעשים עמומים. אני זוכר מה אכלנו בארוחת הבוקר, אני זוכר את צבע המדים של האנשים מהצבא, אני זוכר את התגובה של כל אחד ואחת מאיתנו, ואני זוכר את צעקת הבכי של אימי כאילו הדהדה באוזניי לפני דקה.
אני זוכר גם את שיחת הטלפון האחרונה שהייתה לי איתו לפני האירוע. הוא נשמע עייף, ובדיוק עמד לעלות למשמרת במגדל השמירה. דיברנו על דברים של מה בכך, והצטערתי שלא יכול היה להצטרף אלינו ולהנות מהנוף ומהחברה של כולם. כאשר הרגשתי שהוא לחוץ וצריך ללכת המשכתי את השיחה עוד קצת, הרגשתי שיש לי משהו נוסף לומר לו, משהו חשוב, ולא ידעתי מה. אמרתי לו את זה. אמרתי שזה מציק לי כי אני יודע שזה משהו ממש חשוב, ואני לא מצליח להביע אותו במילים. הוא אמר שוודאי אזכר מאוחר יותר, ואומר לו בפעם הבאה שנדבר.
הוא נגע בחיים של כל מי שהיה סביבו, בכל צורה. והוא ממשיך לעשות זאת גם היום כאשר אנחנו נזכרים בו, בחיוך שלו, בתנועות שמיוחדות לו, באנושיות שלו, באהבה שמילאה אותו ונשפכה הלאה אל כולם. היכולת המיוחדת שלו לפשר, לא לעשות עיניין ולא להתעקש על דברים קטנים, אבל כן לעמוד על ביצוע דברים חשובים כמו שצריך.
אני מתגעגע אליך אח שלי.
