מילים שלי:
חמש מאות ארבעים ושישה ימים עברו מאז השביעי באוקטובר, וישראל עדיין במלחמה.
זה נשמע אולי תלוש, אבל במצב כזה קצת מקל עליי לדעת שציקי כבר לא צריך ללכת למילואים ולסכן את עצמו.
כל כך הרבה אנשים הולכים לסבב הלא-יודע-כמה של מילואים, ואח שלי טמון באדמה כבר עשרים שנה.
אני יודע שהוא היה בין המילואימניקים התשושים שעברו יותר מדי בכל המובנים, אם הוא עדיין היה איתנו.
אבל גם די ברור לי שהוא היה ממשיך עוד ועוד. כי זה מי שהוא תמיד היה.
לדבר על האח השכול שלי אחרי תקופה כזאת, מרגיש לי אחרת. גם בראי הזמן של עשרים שנה, אבל גם לאור המציאות החדשה שקיימת כיום בארץ. שבה נוספו עוד ועוד משפחות שכולות, ועוד ועוד אנשים נפגעו בגוף ובנפש. זה לא הופך את השכול שלי לפחות, אבל זה כן משנה את הדינמיקה של ה"ייחוד" של משפחות שכולות במדינה, לסוג של מועדון נוראי שיותר מדי אנשים הצטרפו אליו. בעל כורחם כמובן.
ההבנה הזאת שהופכת למוכרת יותר, לא מקלה ממש, אבל לדעתי, מחברת בין אנשים על בסיס האבל משותף. ובסוף, אולי מחזקת אותם.
אני מתגעגע אליך, אח שלי. כולנו מתגעגעים.
מילים של ענת:
20 שנים חלפו .
זו הפעם ה 21 שאנחנו מתכנסים כאן שבוע לפני ערב פסח
ועצוב לי.
הזיכרון שלי הולך ונחלש
הולך ונשחק
אם פעם המחשבה עליך היתה מופיעה מעצמה היום אני צריכה להזמין אותה
וגם אז היא חולפת דיי מהר...
ישנם ימים שלמים בהם איני נזכרת כלל וכשמבינה את זה יש לי רגשות אשמה ודקירה בלב .
כאב האובדן הוא כאב כפול
לא רק אי נוכחותך, אלא גם ההעלמות של חוויות משותפות שאיני זוכרת עוד .
אני מתבוננת על התמונות שפזורות אצלי בבית על המקרר, בחדר שינה ובסלן, ולא מצליחה לשמוע את גוון קולך צחוקך... לא רואה אותך בלייב...
יחד עם זאת...השכחה היא מנגנון של הישרדות. הכאב מוריד את ספו ולא כי רציתי בכך, אלא כי הזמן דרש זאת ממני. יש לי חיים להמשיך, ילדים לגדל, הורים לתמוך...
אם הייתי נושאת את הכאב באותה הבהירות האם הייתי יכולה להמשיך לתפקד? כנראה שלא.
ובכל זאת, יש רגעים שבהם אתה חוזר אליי, מנפץ את מעטה השכחה... לפעמים אני רואה את בן בך...חיוך .. הבעות... הצקות... לפעמים אמא מספרת סיפור ישן ומזכירה פרט ששכחתי.
לעיתים זה מתרחש ברגעי השקט, כשאין הסחות דעת והלב פנוי להרגיש. אז אני יודעת שלא באמת נעלמת. אתה שם, חקוק במעמקי הווייתי, גם אם לא בכל רגע במודע.
ואולי זה השיעור האמיתי – לא להיאחז באשמה שבשכחה, אלא להכיר בכך שהאהבה לא נמדדת בכמות הפעמים בה אנו נזכרים, אלא בדרך בה היא מעצבת אותנו, גם מבלי שנשים לב.
ציקי הוא חלק ממני, גם אם לא תמיד אני רואה את פניו בבירור.
עם השנים הזיכרון הופך לא רק לכאב עמום אלא גם לשקט וסוג של השלמה שזה מה שיש ועם זה צריך להמשיך.
אני ממשיכה אותך אח יקר
משתדלת להיות טובה, נדיבה
והוגנת. כמו שהיית אתה.
בדיוק כך.
מילים של סוזי:
Ziggy was born the day after your birthday—five years after you left us.
זיגי נולד בערב ביום אחרי יום ההולדת שלך—חמש שנים אחרי שעזבת אותנו
That day, your sister Anat called me, worried that he might be born on your birthday and how hard it would be to enter the world on a day of sorrow. As we spoke, I had a contraction. Holding my breath, I reassured her: your birthday would remain December 2, and Ziggy would have his own on December 3. Our own Yom Hazikaron and Yom Ha’atzmaut. We mourned, and then we had no choice but to celebrate life.
באותו בוקר, אחותך ענת התקשרה אליי וסיפרה שהייתה מודאגת שהוא אולי ייוולד ביום ההולדת שלך, וכמה קשה זה יהיה עבורו ועבורי להיוולד ביום של עצב.
תוך כדי השיחה, היו לי צירים, אז עצרתי את נשימתי והרגעתי אותה: יום ההולדת שלך יישאר השני בדצמבר, ולזיגי יהיה יום הולדת משלו—השלישי בדצמבר. יום הזיכרון ויום העצמאות הפרטי שלנו. קודם התאבלנו, ואז לא נותרה לנו ברירה אלא לחגוג את החיים.
Ella was supposed to be born on my birthday, but she arrived early—on Tisha B’Av, the saddest day of the Jewish calendar. A day of destruction and rebirth. For us, her birth transformed it into a day of joy. But the saddest day for me was never Tisha B’Av. It was always the second day of Chol Hamoed Pesach. Instead of celebrating freedom, losing you made us all captives to our grief.
אלה הייתה אמורה להיוולד ביום ההולדת שלי, אבל היא הקדימה—ונולדה בתשעה באב, היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי. יום של חורבן ולידה מחדש, אך עבורנו, הלידה הפכה את היום הזה למלא באור. זה היה מהפכך שאני כבר הכרתי, כי עבורי היום העצוב ביותר חל ביום השני של חול המועד פסח, היום בו במקום לחגוג את חג החרות איבדתי אותך
When Rafael was growing in my belly, we were told he would share a birthday with your father. But he arrived a few days earlier, giving Moshe his own birthday. And when Rafa had his brit milah, Moshe was his sandek. The sages tell us that all his good qualities would be passed on to Rafa.
כשרפאל גדל בבטן שלי, אמרו לנו שהוא אמור להיוולד ביום ההולדת של אבא שלך. אבל הוא הקדים בכמה ימים, כך שלמשה נשאר יום הולדת משלו. וכשרפא ערך את ברית המילה שלו, משה היה הסנדק שלו. החכמים אומרים שכל התכונות הטובות שלו יעברו אליו.
When Eyal was born, it was a week after David’s, a day after Rafa’s, and just before Moshe’s. That’s when I knew: our families would always be connected. That’s why we named him Eyal—for you and for your family.
יום ההולדת של אייל יצא שבוע אחרי זה של דוד, יום אחרי רפא, וממש לפני משה. קראנו לו אייל—על שמך ולכבוד המשפחה שלך.
These moments reminded me that my family would always be tied to yours, that we would forever be part of your legacy. Over time, that thought became my comfort—along with Tirtze’s home cooking whenever I was feeling blue.
הרגעים האלה הזכירו לי שהמשפחה שלי תמיד תהיה מחוברת לשלך, שתמיד נהיה חלק מהמורשת שלך. לאורך השנים, המחשבה הזו נתנה לי נחמה—יחד עם האוכל הביתי של תרצה, שתמיד חימם לי את הבטן ואת הלב כשהייתי עצובה.
Twenty years later, we stand here, still bound together by love for you and the pain of losing you. Please check in on us. And wherever you are, I hope you feel our love.
עשרים שנה אחר כך, אנחנו עדיין כאן, קשורים זה לזה באהבתנו אליך ובכאב של אובדנך. אנא, תשגיח עלינו. ואיפה שלא תהיה, אני מקווה שאתה מרגיש את האהבה שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה