12 שנים עברו מאז שציקי נהרג. כמעט מחצית מחייו.
קשה להאמין שכל כך הרבה זמן עבר, ומצד שני, הזיכרון שלו עדיין חי. עדיין בוער בי הצורך להציל אותו. לנסות להבין מה פספסתי, מה עוד יכולתי לעשות, האם יכולתי לעשות עוד משהו?
כולנו חכמים במבט לאחור, אבל לא יכולים לשנות את העבר.
ציקי לא דחף לחגוג את יום ההולדת שלו - לפחות לא מבחינת המשפחה. אני זוכר שהוא כן היה יוצא ונפגש עם חברים בימי הולדת שלו, והיינו כן יושבים איתו, אוכלים עוגה, נותנים מתנות, אבל הוא לא ייחס לזה חשיבות רבה.
אבל הייתי יותר משמח לחגוג איתו עוד יום הולדת. לשבת איתו, לבלות איתו אפילו עוד מעט זמן. לא, עוד הרבה זמן.
מתגעגע אליך אח שלי.