יום חמישי, מאי 19, 2005

Dearest Tsiki (From Susi)

Dearest Tsiki,

Next week marks a month since you've left us. The shock of your death
has passed and the pain in my heart becomes a physical reminder of the
unbelievable devastation your family, friends and myself have gone

Every night I look forward to sleep, to temporarily numb myself from
the reality that I must wake up every morning knowing I won't have
your voice in my ear to make the day worth going through.

When I first met you and we parted, and every time thereafter, there
was an element of shock to accepting your absence. A week before you
died, we ecstatically looked forward to your trip to the Oklahoma. It
would have been the last time we would have to say goodbye to one
another, for I was moving to Israel and we were going to start
something we always dreamt together about, which was to never saying
goodbye again.

Tsiki, I still can't bear the thought that we will never have that day
where we never say goodbye That every moment I breath in or feel the
warm tears flowing from my cheeks it's another moment without you. And
every morning I wake up, it's another day farther from the last time I
saw you instead of towards the day I would see you again.

When I go to the bathroom, and wash my face. I am reminded when I
bought my face wash and think "this bottle was full before this all
happened". I look at my clothes and my books I brought and think "I
picked these out before this all happened". There are times where I
think: has it been already a month?? And then other times where my
tears are flowing and my heart is aching for the life you lost and the
life I lost with you when I don't remember what it was like before all
of this, before I lost my father and then you. You are everywhere with
me because I never imagined a day without you. I imagine and hope you
are sitting next to me on the swing at the park, that you are aching
and miss me as much as I do you. Are you?

Before all of this happened, I believed in a god, in spirituality. I
prayed every night and accepted all the hard things in life. I
accepted the challenges everyday life brought me. The solitude Peace
Corps life brought me, how I was forced to face myself in ways I never
knew how- throughout this year I have thought and thought and my
conclusion before your death was this: everything I chose in life
brought me to you.

This is why my days are empty. This is why the sun shines in my face
every morning and I don't feel it, and when the day ends I am simply
surprised that it completed itself.

I always told you my favorite quote: Tis' better to have loved and
lost than to have never loved at all. I always took that to mean any
relationship in general. Now, this quote has such a painful

I never wanted to be the person I am right now. That girl, poor girl.
"She's young, she'll get over it, she'll move on" they say. They
didn't know our love did they? How we loved one another crazily and
passionately, perfectly. Do they know how we would argue the name of
our first born, or how you told me I could convert as a reform Jew and
we marry in Cyprus or to an Orthodox one and marry in Israel. Do they
know how we decided that we didn't have to wait until a ripe old age
to have children, that we were both ready for each other and a family
in the near future? Many did, many didn't. This heartache will never
cease my love. This heartache I welcome, I never want it to leave.

I never wanted to lose you, or have this pain of having to realize
each day that it is another day without the most blessed gift I have
ever known. You.

I miss you.


יום שני, מאי 16, 2005

My Eulogy ההספד שלי לאחי

לאח שלי:

חזק, חכם, חבר אמיתי.
לא חשבתי שאני אהיה זה שמספיד אותך.
אתה, עם כל החיים שבך, הכוח, החיוניות.
הספקת כל כך הרבה, ועם זה, כל כך הרבה נשאר לך להספיק עוד.
חיברת מסביבך כל כך הרבה אהבה.
אהבה במעגלים: משפחה, חברים מהצבא, חברים מהלימודים, חברים מהטיול, חברים מהילדות..
ילד שמח, עם המון רצינות, וגם לא חסר רוח שטות. איזנת את הכול ביחד.
ידעת לדבר עם ההורים ולשמור על הזהות שלך ועל הרצינות שלך מבלי לפגוע בהם, ומבלי להתפשר.
עשית תוכניות שנפרשות שנים קדימה, חודשים, שבועות וימים.
ידעת תמיד לעזור כשצריך. ידעת להראות דאגה, וגם אהבה.
שמחה וטוב לב היו בבסיס שלך, בתוך תוכך, ולקחת אותם כטבעיים ומובנים מאליהם.
אני מקווה שאתה עכשיו באמת במקום טוב יותר.
מגיע לך. מגיע לך הטוב ביותר.



To my brother:

Strong, smart, a true friend.
I never thought I’ll be the one eulogizing you.
You, with all the life inside of you, the strength, the vitality.
You’ve done so much, yet, had so much left to do.
You weaved so much love around yourself.
Love in circles: family, army buddies, school friends, friends from your trips, and childhood friends…
A happy kid, with lots of seriousness, yet not lacking in mischief. You balanced it all together.
You knew how to speak to our parents, while keeping your identity and integrity, without hurting them, and without compromising.
You’ve made plans spanning years ahead, months, weeks and days.
You’ve always known to lend a hand where its needed. Caring and love were a part of you.
Happiness and kindness were at your core, inside of you, and they were as natural as breathing for you.
I hope that you are truly in a better place now.
You deserve it. You deserve the best.

Missing you,

Your brother,

יום רביעי, מאי 11, 2005

*Hebrew* מאורית לציקי


יש לי ידיד שאומר שמי שמת בעצם נולד למקום אחר, שהעולם שלנו הוא רחם גדול ומי שיוצא מפה יוצא אל חיים אחרים.

אולי, אבל זה לא ישנה טיפה מהכאב והגעגועים של אלה שאוהבים אותך.

בתור ידידה של אחיך ידעתי עליך מעט מאוד. מה שאני זוכרת זה בעיקר נער מתבגר רזה מתוק וביישן. דווקא בפעם האחרונה שנפגשנו דיברת איתי סוף-סוף, היית מקסים ועזרת לי לפתור תשבץ. אולי זו הייתה יכולה להיות תחילתה של ידידות מופלאה...
עכשיו כשאני מתבוננת בתמונות שלך אני מחפשת את הילדון הרזה ורואה במקומו גבר אמיתי.

כל מילת כאב שאכתוב כאן (והכאב גדול הוא) לא תשתווה לקצה קצהו של כאב המשפחה שאיבדה אותך; כל כך צעיר, כל כך מבטיח, מוצלח, מתוק. גם לא לכאב של החברים הקרובים שלך שפגשתי לאחר מותך, שכל כך המומים ומתגעגעים ומתקשים להשלים עם הפרידה, כך שאני לא מרגישה שיש לי זכות לשפוך פה את הכאב הפרטי והזניח שלי.

מה נשאר לי לאמר לך, ציקי, אולי דווקא בגלל שהיית כזה גבר מוצלח השכלת "להיוולד" למקום האחר לפנינו...
אני מקווה שנולדת למקום שבו טוב לך. מגיע לך.

אורית, ידידה של אורן

יום שלישי, מאי 10, 2005

Site Update עדכון אתר

שלום לכולם!
קודם כל, תודה על כל התגובות, וכמובן תודה רבה לכל מי שכתב, זה משמח אותי לדעת שלציקי היו כל כך הרבה חברים טובים..
רציתי לומר, שמי שמעוניין לכתוב על ציקי, כמובן מהכירותו איתו, יכול לשלוח אליי את המכתב, או טקסט מכל סוג שהוא
שיכול גם לכלול גם תמונות אל הכתובת:
ואני אפרסם באתר לאחר שיקול דעת.
שוב, תודה רבה לכולם,
Hello everyone!
First of all, thanks for all the comments, and of course, many thanks for all the people who wrote for the site. It warms my heart to know that tsiki had so many good friends..
I wanted to say, that anyone who want to write about tsiki (from knowing him naturally), can send me texts of any kind - letters, or any other kind, including photos - to my email at:
and I will publish it after consideration.
Thank you all, again,

יום שישי, מאי 06, 2005

*Hebrew* לציקי מאלעד


לא יודע אם אני יכול לסכם 10 שנות חברות עם אדם שכל כך אהבתי,במיוחד עכשיו שרק האסון הנורא הזה מהדהד בראשי .
מהשניה שאני קם בבוקר ועד שהעיניים נעצמות לגמריי בלילה, רק עליו אני חושב.אם לא עליו אז על המשפחה או על החברה שלו.
הבן אדם שאני חושב עליו כל הזמן הוא ציקי.
תמיד ראיתי בציקי אח.ממש אח.האופטימיות ושמחת החיים שלו גרמה לי להרגיש טוב.הקול שלו עדיין חרוט בראשי, קול שגרם לי להיות רגוע ובטוח שתמיד יהיה לי אותו בכל מצב, טוב או רע, בחיים, שאם אצטרך מישהו לידי יהיה לי אותו.
לאחרונה חזרתי מהמזרח הרחוק לאחר תקופה של חצי שנה.לא קל לחזור לארץ, את זה כולם יודעים, אך הדבר שהקל עליי רבות ואפילו גרם לי לרצות לחזור היה החברים שלי.
ציקי היה אחד מהם.כולנו משפחה אחת, כולנו אוהבים אחד את השני ועכשיו אני מרגיש כמו אח שכול, כמו בן אדם שחתכו לו חלק מהנפש.
ציקי תמיד ישאר בזכרוני ואת הזיכרון הזה אעביר הלאה לילדים שלי כדי שגם הם יוכלו , אפילו אם מרחוק, להכיר את הבן אדם שהיה חשוב ואהוב רבות על ידי.
אלעד פרנקלין

יום רביעי, מאי 04, 2005

*Hebrew* לציקי מיובל


במהלך השנים אנחנו פוגשים מעט מאוד אנשים שאנחנו יודעים שימשיכו איתנו לכל החיים. היה לי כל-כך ברור שאתה הוא האיש ושנמשיך יחד לתמיד.
בזכותך שמחתי לחזור לבאר-שבע בימי ראשון, כי ידעתי שאתה תהיה שם, וכשאנחנו ביחד, מי יכול עלינו?
הרבה אנשים מנסים לחזק אותי, אבל רק אתה יכולת, רק אותך אני צריך.
לפעמים אני עוד מציץ שמאלה בצומת בדרך לאוניברסיטה, לראות, אולי תבוא? אולי כל זה לא אמיתי?

קשה לי בלעדיך.

אוהב אותך, אחי.

יום שלישי, מאי 03, 2005

*Hebrew* מהחברים בדו-חוגי

במשפחה של שלושים איש במסלול הדו-חוגי, האובדן של אחד הוא קשה, במיוחד מישהו מיוחד כמוך.
היית אחד שמי שפגש אותו התאהב בו תוך זמן כל כך קצר, והיה לאנשים את הצורך להגיד לו כמה מעריכים אותו ואוהבים אותו. כנראה שזה בזכות האהבה האינסופית לחיים ולכל מה שקשור בהם, והיכולת להסתדר עם כל קושי או אתגר שהם טומנים בחובם והכול בצניעות ראויה להערצה. בתוך כל המירוץ של החיים ושל הלימודים, רק מלראות אותך אפשר היה לשאוב קצת מהשקט, הנינוחות ושלוות הנפש המיוחדת הזו. תמיד עם חיוך, עם רצון רק לעשות טוב ולשמח אנשים, ובדרך כל כך מיוחדת שרק הנוכחות שלך הייתה מספיקה.
נתגעגע לסיפורים שלך על האופניים שנגנבו בעקביות מהאוניברסיטה, על טורנירי כדורסל במרכז הספורט ולנסיונות החוזרים ונשנים שלך לגרור אותנו לסינגל גרין ולראות אותך בעבודה.
נתגעגע לטקס הקבוע שלנו אצלך בדירה כל שבוע שהתחיל בצפיה משותפת ב-"ארץ נהדרת" ונגמר במשחקי פלייסטיישן סוערים אל תוך הלילה. הכנת לנו תפוחי אדמה חריפים שבקושי יכולנו לאכול ולכל אחד את המשקה שהוא אהב, או שהצלחת להתאים לו מהבר בדירה.
כל פעם שהמתרגלת בפסיכולוגיה היתה אומרת איזה ביטוי עמום, היית מגלגל עיינים כלפי מעלה ובחצי אנחה חצי צחוק, שואל את עצמך כמו שכולנו שאלנו את עצמנו - מה אנחנו עושים כאן?
יחד עם זאת, כל-כך נהנית מהלימודים והשקעת בהם, והיו לך גם תכניות להיות יועץ ארגוני בעתיד.זה תמיד נראה כאילו לא התאמצת בכלל להצליח בלימודים, וכל דבר שעשית והצלחת בו נראה ככה.
נתגעגע למבט הנוצץ שלך בעיניים כל פעם שסיפרת לנו על סוזי. סוזי, החברה האמריקאית שלך, איך התאהבתם, ולאחר כל-כך מעט זמן של הכרות קעקעתם שניכם את המילה נאמנות. החברות והקשר שלכם היו כל-כך יחודיים - שני אנשים שנמצאים בשני קצוות של העולם, לא רואים אחד את השני חצי שנה ונפגשים כאילו לא נפרדתם לשניה, והתכנונים שלכם על חיים משותפים בארץ. פתאום ראינו שסיפורי האהבה הגדולים יכולים לקרות גם במציאות ולא רק באגדות. כשהיא הגיעה לארץ בתקופת הבחינות, התאהבנו בה בשניות כמו שאתה התאהבת בה בתאילנד. ועכשיו כשהיא נמצאת פה, אנחנו מחבקים אותה בשבילך.
אנחנו לא נפרדים. אתה ממשיך להיות איתנו בשיעורים, בערבי כיתה, במסיבות בברקה, ובכל יום חמישי ב-12 בצהריים בדשא, במסורת שאתה פתחת עם יום ההולדת שלך לפני חצי שנה.עדיין מדברים עליך בלשון הווה, כי היית חלק בלתי נפרד וכל-כך משמעותי בחיים שלנו.
אוהבים, הדו-חוגי.

*Hebrew* לציקי

ציקי- החבר הטוב,האיש המנומס,המארח הנדיב,הברמן האדיב כל אלה ועוד בהחלט מתארים אותו, אבל אם תשאלו אותי אז יש משפט אחד שמתאר אותו הכי טוב- מישהי שלא ממש הכירה אותו שאלה אותי מי זה ציקי, זה שתמיד מחייך? כן הוא תמיד חייך גם כשהיה מפסיד בכדורסל או בפליסטיישן וגם כשסתם היה לו רע.
ציקי זה האיש שאם ביקשת ממנו משהו הוא אף פעם לא אמר לא.זה שאם תחפשו בכל העולם מישהו שיגיד עליו משהו רע אתם תתייאשו.
כנראה שהמשפט שאלוהים רוצה את ההכי טובים לידו הוא נכון, כי לי אין הסבר אחר.

אוהד סילוק

יום שני, מאי 02, 2005

*Hebrew* על ציקי

ציקי איל. בן 23 במותו. אח לאורן וענת. בן למשה ותרצה. חבר להרבה מאוד אנשים. אהובה של סוזי.
אהב לצחוק, אהב ללמוד, אהב סרטים ומוסיקה והרבה טיולים וחברים. אהב לשחק עם האחיין הקטן שלו, בן. אהב את החיים והחיים אהבו אותו.
ציקי ידע בדיוק מה הוא רוצה בחיים. ידע מה מעניין אותו ללמוד, ידע מי תהיה אשתו לעתיד, ידע מי החברים שלו, וידע שהמשפחה שלו תמיד תהיה שם בשבילו.
לכתוב עליו עכשיו בלשון עבר, לא ממש נראה הגיוני. ציקי תמיד חי בהווה, עם הפנים לעתיד, והמון תקווה וביטחון.
כולם מתגעגעים אליך ציקי.. ואני במיוחד.

יום ראשון, מאי 01, 2005

Tsiki and Ben, his Nephew Posted by Hello
Tsiki and Susi In Jerusalem Posted by Hello
Tsiki and Susi at Ko Phi Phi Posted by Hello
Tsiki At the Hermon Mountain Posted by Hello
Tsiki Dancing Posted by Hello
Bike Trip At the Carmel Posted by Hello

Tsiki's Life

We're the friends and family of Tsiki Eyal. Born 2.12.1981, Died 25.4.2005
He will always live in our hearts.