יום ההולדת של ציקי הגיע שוב.
במקום מסוים אני שמח שהוא לא איתנו. כי אם הוא היה איתנו, הוא היה הולך למלחמה הזאת, והיה מסכן את עצמו כמו רבים אחרים, ויכול להיות שגם לא היה שורד. בעיקר כלוחם במילואים, לאחר סיבובים מרובים של שירות.
אני יודע שגם הטבח של השביעי באוקטובר וגם המלחמה שהגיעה אחריו היו יושבים לו חזק על הלב. כי עם כל היכולת שלו למדר חלקים שונים בחיים שלו, הוא לא יכול היה להתעלם ממה שקורה מסביבו לטוב או לרע.
אחרי יותר משנה של מלחמה, במספר חזיתות, ו-101 חטופים שעדיין נמצאים ברצועת עזה וסובלים לאין שיעור, קשה לחשוב מה ציקי היה עושה. האם הוא היה פועל במחאה? האם הוא היה יוצא למילואים? האם הוא היה עושה גם את זה וגם את זה? כנראה שכן.
אבל הוא לא כאן, והוא לא כאן כבר הרבה זמן. חבריו התפזרו וחיים את חייהם שלהם, עם משפחות משלהם, וילדים. אבל הוא יהיה צעיר לנצח.
אוהב אותך אח שלי.
