אזכרה 2016

היי חברים ומשפחה!

השנה האזכרה מתרחשת מחר, ה-15 באפריל 2016, בשעה 10 בבוקר בבית העלמין הצבאי במזכרת בתיה.

נודה לכל מי שיוכל להגיע.

מתגעגעים אליך כתמיד ציקי.

זה לא עובר. זה לא נעלם. זה לא הולך לאף מקום.

נראה לי שכאב כזה נשאר בעצמות, חודר, ולא עוזב.
גם כשאני לא חושב עליו אני מרגיש את המתח הבלתי פוסק.
חשבתי שאלה דברים אחרים מהחיים שלי, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח.
לישון זה לא ממש לישון.
וגם כשעובר יום בלי ממש לחשוב עליו באופן פעיל (כי הוא תמיד שם מאחורי המחשבות),
אז ההרגשה נמצאת שם. כמו איבר רפאים שמנסים להפעיל שוב מפעם לפעם.
כששמחים אז מרגישים קצת אשמים. כן, גם עכשיו, אחרי שנים שעברו.
וכשיש אירועים הקשורים למוות הם מחברים אותי ישר למה שהיה. מחפש ומוצא את קווי הדימיון בין מוות למוות.
מרגיש כמו קפיץ מתוח ללא שום אפשרות להשתחרר. גם כשמנסה במודע, הרוגע לא מחזיק. ולא משנה מה עושים.
וכשאני חולם עליו, אז בכלל מתחילות כל מיני מחשבות. למה הוא עושה את זה, ולמה הוא אומר את זה, ומה המשמעות של כל דבר?
והמוות בכלל - זה משהו שמעסיק. מקווה שיש שם משהו בצד השני, ומה שזה לא יהיה, שהוא יהיה שם מאושר.
מצד אחד רוצה להאמין באלוהים כי זה חלק מהאמונה שיש שם משהו, ומצד שני - אם יש, אז למה הוא לא עצר את זה? הרי גם משהו לא אנושי שעובד לפי הגיון (נגיד) יכול לדעת שההגיון אומר שלא היה צריך לקרות דבר כזה.
עובר לי בראש כל הזמן שעבר מאז, כל מה שעשיתי הופך מטושטש ולא משמעותי. הרי זה לא שינה שומדבר באמת.

ימי זכרון * Memorial Days

ימי זכרון הם של "העם", לא שלי, לא של המשפחה שלי.

אנחנו באים ומשתתפים בטקסים, מכבדים את המעמד ואת המקום ואת יום הזכרון.

אך לעצמי אני חושב שכל יום מימות השנה הוא יום זכרון.

בכל יום אני לא יכול ולא אוכל לשכוח.

ואם כל יום הוא יום זכרון, מדוע שיום הזכרון הלאומי יהיה חשוב יותר מכל יום אחר כדי לזכור?

ציקי אצלי בלב, ואצלי בראש, וגם כשאני שמח וצוחק, יש איזשהו עצב

שחבוי שם מאחור כי לזכור, אני תמיד זוכר.

*

Memorial days are of "the people", not mine, not my family's.

We come and participate in the ceremonies, respect the place, the

occasion, and the day of memorial.

But to myself I think that each and every day of the year is memorial day.

In each day I cannot and will not forget.

And if every day is a memorial day, what should the national memorial day

be of higher importance to remember?

Tsiki is in my heart, and in my head, and even when I seem happy and laughing,

there is always a strand of sadness hidden back there, since the memory

is always there.