זה לא עובר. זה לא נעלם. זה לא הולך לאף מקום.

נראה לי שכאב כזה נשאר בעצמות, חודר, ולא עוזב.
גם כשאני לא חושב עליו אני מרגיש את המתח הבלתי פוסק.
חשבתי שאלה דברים אחרים מהחיים שלי, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח.
לישון זה לא ממש לישון.
וגם כשעובר יום בלי ממש לחשוב עליו באופן פעיל (כי הוא תמיד שם מאחורי המחשבות),
אז ההרגשה נמצאת שם. כמו איבר רפאים שמנסים להפעיל שוב מפעם לפעם.
כששמחים אז מרגישים קצת אשמים. כן, גם עכשיו, אחרי שנים שעברו.
וכשיש אירועים הקשורים למוות הם מחברים אותי ישר למה שהיה. מחפש ומוצא את קווי הדימיון בין מוות למוות.
מרגיש כמו קפיץ מתוח ללא שום אפשרות להשתחרר. גם כשמנסה במודע, הרוגע לא מחזיק. ולא משנה מה עושים.
וכשאני חולם עליו, אז בכלל מתחילות כל מיני מחשבות. למה הוא עושה את זה, ולמה הוא אומר את זה, ומה המשמעות של כל דבר?
והמוות בכלל - זה משהו שמעסיק. מקווה שיש שם משהו בצד השני, ומה שזה לא יהיה, שהוא יהיה שם מאושר.
מצד אחד רוצה להאמין באלוהים כי זה חלק מהאמונה שיש שם משהו, ומצד שני - אם יש, אז למה הוא לא עצר את זה? הרי גם משהו לא אנושי שעובד לפי הגיון (נגיד) יכול לדעת שההגיון אומר שלא היה צריך לקרות דבר כזה.
עובר לי בראש כל הזמן שעבר מאז, כל מה שעשיתי הופך מטושטש ולא משמעותי. הרי זה לא שינה שומדבר באמת.