ימים שעוברים

כמו שהרבה אמרו לפניי - בחגים זה יותר קשה.

לא יודע להגיד בדיוק למה, אבל בחגים מרגישים כמה הוא חסר עוד יותר.

אולי בגלל שחגים זה ה"תירוצים" הרשמיים למשפחות להתאחד, או בגלל שעושים דברים שהיינו עושים ביחד, זה לא ממש משנה.

שבועות שהיה ועבר, היה חג כיפי ונסעתי למצדה ולים המלח, ונהניתי. אבל עם משהו כזה כבד ברקע. משהו חמקמק שלא מבינים מהו עד שמנסים להתרכז ופתאום קולטים.

אני לא זוכר אם הייתי איתו בים המלח בפעם האחרונה שהייתי שם, אבל יש סיכוי גדול שכן. זה היה לפני 15-20 שנה.

אולי בגלל שהזכרונות דוהים, המחשבות עוברות לכמה טוב היה יכול להיות אם הוא היה כאן לחלוק איתנו את החוויות החדשות. את האחיינית הקטנה שלו, נועה, שהולכת ונופלת ורוקדת אם רק שמים לה מוסיקה, את בן שכבר בן 5 וילד מקסים ושובב, את כל החדש והטוב שקורה במשפחה שלו ועם החברים שלו שמתקדמים בחיים, מתחתנים, ומשתנים..

הדבר היחיד שלא משתנה הוא כמה שהוא חסר. וכמה הכאב יושב בלב ולא עוזב.