חלום על ציקי

אתמול בלילה חלמתי על ציקי.

הוא שכב בתכריכים, אבל לא פחדתי אלא ניגשתי אליו, ודיברתי אליו, ואמרתי לו "תתעורר! תקום!"

והוא התיישב וחייך אליי. לא חיוך מפחיד, אלא חיוך שמח כזה. כאילו שיחקנו משחק וגיליתי שהוא העמיד פנים, ועכשיו הכול בסדר.

חבל שזה לא הופך את הכול לבסדר באמת.

יום הזיכרון לחללי צה"ל 2013

היום הזה לפעמים יותר קשה מיום האזכרה עצמו. אולי מפני שזהו אבל משותף לכל כך הרבה אנשים.

אולי מפני שכשאבא שלי מזכיר את שמו של ציקי, קולו נשבר, או מפני שאמא שלי לפעמים בוכה כאילו בלי סיבה.

אבל יש הרגשה כבדה כזו באוויר, כאילו המון לבבות נשברו באותו זמן, וכל כך הרבה דמעות נשפכו ועכשיו נשפכות שוב.

גם הקירבה הזו ליום העצמאות היא קשה מנשוא. העומדים במוקדי ההחלטות עשו את ההחלטה ממקום של שיקולים לקדם את ההבנה של המחיר שנאלצנו לשלם עבור העצמאות שלנו, אבל הם לא חשבו על כל אלפי האנשים הללו שיבואו ממקום של שכול - ויהיה מצופה מהם לעבור לחגיגות בין לילה.

זה לא עובד ככה. כל מי שחווה שכול יודע שזה לא מפסק שאפשר להזיז לכאן ולכאן.

אז אולי מישהו שחווה שכול יידע לקום במוקדי ההחלטות ולומר שהגיע הזמן להפריד בין שני הימים הכל כך שונים הללו. המקום שבו זוכרים את הגיבורים, ומזילים דמעה, ונכנסים לעצב כי נזכרים בכל מה שהפסדנו בכך שאיבדנו את האהוב שלנו, והמקום שבו אנחנו מכבדים את המדינה וחוגגים את קיומה ואת הולדתה.

אני מקווה.

מאחל לכולם שיום הזיכרון יעבור עליהם בקלות כמה שאפשר, ושלא ישכחו אף פעם, אך גם יידעו להסתכל קדימה ולא רק לאחור.

התכוונתי לכתוב ביום ההולדת של ציקי

ופיספסתי אותו לצערי. לפחות מבחינת הכתיבה.

האמת היא שיותר חשבתי עליו ביום ההולדת שלי, שהיה ב-22 לנובמבר. 

אבל הוא במחשבותיי כל הזמן. אני כל הזמן חושב, מה ציקי היה עושה? האם הוא היה לוקח את ההחלטה הזו? האם זה מה שהוא היה מעודד אותי לעשות? ואם הוא היה כאן עכשיו, האם הוא היה שמח בשבילי, או עצוב?

אני לא מתיימר לדעת מה הוא היה חושב, אני רק יכול להזכר באיזה אדם הוא היה, ולנסות להעריך איך הוא היה מתנהג ובהתאם לאיזה סטנדרטים וכיוון.

אני יודע שאני צריך לנסות להזכר בו רק במובנים חיוביים, אבל העצב שבחסרונו מציף אותי כל פעם. אין לי מה לעשות בעניין.

מתגעגע אליך ציקי.

ימים שעוברים

כמו שהרבה אמרו לפניי - בחגים זה יותר קשה.

לא יודע להגיד בדיוק למה, אבל בחגים מרגישים כמה הוא חסר עוד יותר.

אולי בגלל שחגים זה ה"תירוצים" הרשמיים למשפחות להתאחד, או בגלל שעושים דברים שהיינו עושים ביחד, זה לא ממש משנה.

שבועות שהיה ועבר, היה חג כיפי ונסעתי למצדה ולים המלח, ונהניתי. אבל עם משהו כזה כבד ברקע. משהו חמקמק שלא מבינים מהו עד שמנסים להתרכז ופתאום קולטים.

אני לא זוכר אם הייתי איתו בים המלח בפעם האחרונה שהייתי שם, אבל יש סיכוי גדול שכן. זה היה לפני 15-20 שנה.

אולי בגלל שהזכרונות דוהים, המחשבות עוברות לכמה טוב היה יכול להיות אם הוא היה כאן לחלוק איתנו את החוויות החדשות. את האחיינית הקטנה שלו, נועה, שהולכת ונופלת ורוקדת אם רק שמים לה מוסיקה, את בן שכבר בן 5 וילד מקסים ושובב, את כל החדש והטוב שקורה במשפחה שלו ועם החברים שלו שמתקדמים בחיים, מתחתנים, ומשתנים..

הדבר היחיד שלא משתנה הוא כמה שהוא חסר. וכמה הכאב יושב בלב ולא עוזב.

חודש אפריל

שלום לכולם.

חודש אפריל מתקרב ומגיע. חודש של חג (פסח) וכאב.

מילים יותר קשות לכתיבה, אך ההרגשה ברורה הרבה יותר. כאילו היד מתקרבת לאש והחום עולה.


מנסים להיות יותר עסוקים, להפעיל את הראש על חשבון הלב ולספור את הזמן שעבר, אך זה לא באמת מועיל.


הרגשת הבטן היא הקובעת. וההרגשה קשה והופכת קרביים.


זה חודש קשה לנו כמשפחה מעוד סיבה: קיום טקסי יום הזכרון השונים בקירבה כל כך גדולה לאזכרה האישית שלנו.


פשוט חודש מרוכז של כאב, זיכרון ושקיעה לתוך שכול שהזמן לא באמת מקהה.