עוד יום

עוד יום ועוד יום ועוד ועוד ועוד.
ימים עוברים, שבועות, חודשים ושנים. הזיכרון שלנו כבני אנוש מתקהה עם הזמן, כדי להקל עלינו וכדי לתת לנו מקום להתקדם קדימה, ולמצוא אושר ושמחה ושלוה.
אצלי זה לא ככה. הזיכרון מתקהה, אבל יש משהו עמוק יותר מזיכרון, וקדום יותר ממיכניזם ביולוגי. קשר שנקטע, אהבה שלא הכרתי שהייתה בי, געגועים שלעולם לא יפסיקו.
הזמן עובר, והחור בלב מתרחב ולא קטן. השכחה היא מבורכת ועוזרת, אך העצב שוקע כמו חומצה ורק יוצר שקע תמידי שלא מתמלא.