חולם עליך ואותך ציקי

שוב יש לי חלומות שכוללים את ציקי.

באחד הוא חווה איתי הרפתקאת מסע, בשני הוא משתתף פסיבי שצופה.

לפעמים הוא מחייך ומדבר הרבה, ולפעמים הוא שותק ומסתכל, כאילו אין לו מה לומר או שהוא רוצה שאבין לבד.

בעבר, החלומות היו מלאי משמעות וכיום הם יותר "חברתיים". הוא שומר על קשר איתי דרך החלומות. (כך זה מרגיש לפחות)

לא תמיד החלומות שמחים, וזה בדרך כלל גם לא ממש קשור למצב הרוח שלי. יכול להיות לי יום עגום וחלום מרגש ושמח בסופו.

בדרך כלל אני לא ממש זוכר אילו דברים נאמרים בחלום ביני לבינו. לפעמים אני זוכר משפט מסוים או מילים בודדות.

אני שמח שהקשר הזה נשמר ומקווה שישאר לעולם.

עוד יום

עוד יום ועוד יום ועוד ועוד ועוד.
ימים עוברים, שבועות, חודשים ושנים. הזיכרון שלנו כבני אנוש מתקהה עם הזמן, כדי להקל עלינו וכדי לתת לנו מקום להתקדם קדימה, ולמצוא אושר ושמחה ושלוה.
אצלי זה לא ככה. הזיכרון מתקהה, אבל יש משהו עמוק יותר מזיכרון, וקדום יותר ממיכניזם ביולוגי. קשר שנקטע, אהבה שלא הכרתי שהייתה בי, געגועים שלעולם לא יפסיקו.
הזמן עובר, והחור בלב מתרחב ולא קטן. השכחה היא מבורכת ועוזרת, אך העצב שוקע כמו חומצה ורק יוצר שקע תמידי שלא מתמלא.

מסע אופניים לזכר ציקי 2009 *** עדכונים ***

השנה יתקיים המסע בתאריך 17 לאפריל, יום שישי.

המסע ייצא ממצפה מודיעין שביער בן-שמן.

נפגשים בשעה 9 בבוקר.

כמו בשנה שעברה, ניתן יהיה לשכור אופניים במקום.
לפרטים נוספים נא לפנות לעמוס במספר הטלפון: 052-3344524

להתראות!

אזכרה לציקי

האזכרה לציקי תערך השנה בתאריך ה-3 לאפריל 2009 בשעה עשר בבית העלמין של מזכרת בתיה.

יהי זכרו ברוך.

ציקי

עברו כחודשיים מאז כתבתי כאן בפעם האחרונה. החיים תפסו אותי, אך אני לא שוכח והזכרון שלך, הפנים שלך, אתה תמיד במחשבותיי ובליבי.

היום כתבתי הודעה ללהקה שלשירים שלה הקשבתי בשנה הראשונה לאחר שנהרגת. השירים של אותה להקה עזרו לי בכך שמאוד התחברתי למסר שבהם. אותה תקופה הייתי במצב של קהות חושים וחוסר תחושה ורגש. ניסיתי להתחבר מחדש לרגש שבי, וזה היה מאוד קשה.

אתה מחבר אותי לארץ הזו יותר מכל אדם או מקום או חפץ. גם כשאני כועס על דברים שקורים כאן, אנשים שמאכזבים, מקומות שכבר לא כמו שהיו פעם, אני יודע שאתה מחבר אותי לכאן דרך האדמה.

זה קשה וכואב וטוב בעת ובעונה אחת.

אני בקשר עם החברים שלך. אנחנו לא מדברים עליך הרבה, אבל אתה תמיד נמצא ברקע.

הימים הקשים מתקרבים. מועד האזכרה שלך, ימי הזכרון, מסע האופניים לזכרך.

העובדה שהרבה, כל כך הרבה אנשים מגיעים ומשתתפים וזוכרים, מראה כמה אתה חשוב להם, וכמה שינית את חייהם.

ועל כך אני שמח.

המלחמה בעזה

רציתי לומר כמה מילים על המלחמה בעזה גם, אבל לא רק, בגלל הכניסה הקרקעית לעזה אתמול בלילה.

במלחמה הקודמת, מלחמת לבנון השניה שהתרחשה ב-2006, לא רציתי לכתוב כאן היות והפצע האישי שלי היה פתוח ומדמם עדיין, ולא רציתי גם לערב כאב בכאב ולקשר את מה שקרה לאחי למה שקרה לכל כך הרבה אנשים אחרים ומשפחות אחרות.

הפעם, ממרחק הזמן, רציתי לאחל לחיילים שלנו בהצלחה, ולקוות בשבילם ובשביל משפחותיהם שכולם ישובו בשלום הביתה.

אין לי ספק בצדקת המלחמה. הקורבנות שאנחנו מקריבים והחיילים שאנחנו מסכנים הם לצערנו הדרך היחידה להפסיק את המטרת הטילים על יישובי הדרום, וכבר בתחילת המערכה ראינו שהחמאס מסוגל להגיע הרבה יותר עמוק לשטח המדינה מאשר יישובים "דרומיים" כמו שדרות ואשקלון.

אני רואה וכואב גם על מות אזרחים וילדים בצד השני. הכאב שלהם שווה לכאב שלנו, והזעם מעוור את עיני שני הצדדים.

עם זאת, אני רואה הפצצת מסגדים כחיונית (עם התראה מראש) כאשר קיים חשד לשימוש במקום כמצבור תחמושת ומקום מסתור למחבלים. זו מלחמה, ומטרתה להביא לרגיעה. מטרת החמאס המוצהרת והמתקיימת היא לא לתת לישראל מנוחה וכל שכן זכות קיום.

אני מקווה שנגיע לתוצאות בהקדם, ויבוא שקט ושלום גם לנו וגם להם.

יום הולדת לציקי

בסוף השבוע נפגשתי עם החברים של ציקי וחגגנו את יום ההולדת שלי ושלו ביחד.

היה שמח, רועש וחמים.

אבל רק עכשיו אני בעצם מתחיל להרגיש את התאריך הזה, ה-2 בדצמבר שתמיד היה יום ההולדת שלו בשבילי (לא התאריך העברי).

ואני יודע שכל מי שזוכרים את התאריך הזה ומשמעותו, ייחדו כמה דקות מחר לחשוב ולהזכר בציקי, בחיוך שלו, בשמחה שלו, בחיים שלו.

אני הולך לחייך בשבילו, וגם לבכות בשבילו מחר.

יום הולדת

ציקי ואני תמיד חגגנו את ימי ההולדת שלנו ביחד. שבוע וחצי מפריד בין תאריכי ימי ההולדת שלנו.

עכשיו התאריך הזה מציין אותו יותר מתמיד. ואני עדיין חוגג לו יום הולדת, עם החברים.

אחרי החגים

חזרתי מחופשה ארוכה בחו"ל, ואחד מהמקומות בהם הייתי היה האי פוקט שבתאילנד.

במהלך הימים שטיילתי שם חשבתי לעצמי, "האם ציקי דרך כאן?" "האם הוא ראה את אותה שקיעה, את אותם גלים, את אותם נופים?"

ציקי אהב לטייל. בארץ וגם מחוץ לה. הטיול הגדול שלו היה לתאילנד, לאוס, אוסטרליה והאיזור. בתאילנד הוא גם פגש את סוזי.

דיברתי עליו גם במהלך הטיול, נזכרתי בתמונות שראיתי מהטיול שלו וגם בדברים שסיפר והחיוך שהיה מרוח על פניו השזופות והכהות כשחזר מלא אנרגיה מהטיול. כל כך שמחתי לראות אותו חוזר ועוד יותר על כך שנהנה כל כך.

גם התמונות שהביא מספרות על החוויות הרבות שחווה ועל החברים שאיתם חלק אותן ועל האנשים השונים שאותם פגש שם והשאירו את חותמם עליו (והוא את חותמו עליהם).

חושב עליך אח שלי.

שנה חדשה

שנה חדשה לפנינו. שנה של תקוות, אהבות, וגעגועים.

מתגעגע אליך אח שלי.

חלום

אתמול בלילה חלמתי חלום.

בחלום אני וציקי (שהיה צעיר יותר, בגילאי העשרה) עוקבים אחר סימון כחול חצי דהוי על מדרכות של רחוב מפני שהסימון מוביל לביתו של מישהו שחטף או יודע משהו על ציקי הבוגר.

אנחנו מגיעים לבית ומחכים בחוץ עד שאנחנו רואים את האיש יוצא.

אז אנחנו נכנסים ועוקבים אחרי הסימון הכחול לקיר - שם יש מעין מחבוא מאחורי לבנה, ואני מוציא משהו עטוף בבד מהמחבוא.

משם אנחנו יוצאים אך האיש אחריו עקבנו חזר, ואנחנו נאלצים לברוח במקום להמשיך לעקוב אחרי הסימון הכחול שממשיך הלאה.

זה לא עובר. זה לא נעלם. זה לא הולך לאף מקום.

נראה לי שכאב כזה נשאר בעצמות, חודר, ולא עוזב.
גם כשאני לא חושב עליו אני מרגיש את המתח הבלתי פוסק.
חשבתי שאלה דברים אחרים מהחיים שלי, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח.
לישון זה לא ממש לישון.
וגם כשעובר יום בלי ממש לחשוב עליו באופן פעיל (כי הוא תמיד שם מאחורי המחשבות),
אז ההרגשה נמצאת שם. כמו איבר רפאים שמנסים להפעיל שוב מפעם לפעם.
כששמחים אז מרגישים קצת אשמים. כן, גם עכשיו, אחרי שנים שעברו.
וכשיש אירועים הקשורים למוות הם מחברים אותי ישר למה שהיה. מחפש ומוצא את קווי הדימיון בין מוות למוות.
מרגיש כמו קפיץ מתוח ללא שום אפשרות להשתחרר. גם כשמנסה במודע, הרוגע לא מחזיק. ולא משנה מה עושים.
וכשאני חולם עליו, אז בכלל מתחילות כל מיני מחשבות. למה הוא עושה את זה, ולמה הוא אומר את זה, ומה המשמעות של כל דבר?
והמוות בכלל - זה משהו שמעסיק. מקווה שיש שם משהו בצד השני, ומה שזה לא יהיה, שהוא יהיה שם מאושר.
מצד אחד רוצה להאמין באלוהים כי זה חלק מהאמונה שיש שם משהו, ומצד שני - אם יש, אז למה הוא לא עצר את זה? הרי גם משהו לא אנושי שעובד לפי הגיון (נגיד) יכול לדעת שההגיון אומר שלא היה צריך לקרות דבר כזה.
עובר לי בראש כל הזמן שעבר מאז, כל מה שעשיתי הופך מטושטש ולא משמעותי. הרי זה לא שינה שומדבר באמת.

מוות מיותר

ביום רביעי האחרון נפטרה דודה שלי.
אם לארבעה ילדים.
היא נלחמה בסרטן שנים, ולבסוף הוא הכניע אותה.
הלוויה היתה בלילה. בערך בשעה 9. נזכרתי בציקי גם בגלל הנסיבות וגם בגלל השעה.
בת 48 היתה במותה.
יהי זכרה ברוך.

ימים שעוברים

כמו שהרבה אמרו לפניי - בחגים זה יותר קשה.

לא יודע להגיד בדיוק למה, אבל בחגים מרגישים כמה הוא חסר עוד יותר.

אולי בגלל שחגים זה ה"תירוצים" הרשמיים למשפחות להתאחד, או בגלל שעושים דברים שהיינו עושים ביחד, זה לא ממש משנה.

שבועות שהיה ועבר, היה חג כיפי ונסעתי למצדה ולים המלח, ונהניתי. אבל עם משהו כזה כבד ברקע. משהו חמקמק שלא מבינים מהו עד שמנסים להתרכז ופתאום קולטים.

אני לא זוכר אם הייתי איתו בים המלח בפעם האחרונה שהייתי שם, אבל יש סיכוי גדול שכן. זה היה לפני 15-20 שנה.

אולי בגלל שהזכרונות דוהים, המחשבות עוברות לכמה טוב היה יכול להיות אם הוא היה כאן לחלוק איתנו את החוויות החדשות. את האחיינית הקטנה שלו, נועה, שהולכת ונופלת ורוקדת אם רק שמים לה מוסיקה, את בן שכבר בן 5 וילד מקסים ושובב, את כל החדש והטוב שקורה במשפחה שלו ועם החברים שלו שמתקדמים בחיים, מתחתנים, ומשתנים..

הדבר היחיד שלא משתנה הוא כמה שהוא חסר. וכמה הכאב יושב בלב ולא עוזב.

ימי זכרון * Memorial Days

ימי זכרון הם של "העם", לא שלי, לא של המשפחה שלי.

אנחנו באים ומשתתפים בטקסים, מכבדים את המעמד ואת המקום ואת יום הזכרון.

אך לעצמי אני חושב שכל יום מימות השנה הוא יום זכרון.

בכל יום אני לא יכול ולא אוכל לשכוח.

ואם כל יום הוא יום זכרון, מדוע שיום הזכרון הלאומי יהיה חשוב יותר מכל יום אחר כדי לזכור?

ציקי אצלי בלב, ואצלי בראש, וגם כשאני שמח וצוחק, יש איזשהו עצב

שחבוי שם מאחור כי לזכור, אני תמיד זוכר.

*

Memorial days are of "the people", not mine, not my family's.

We come and participate in the ceremonies, respect the place, the

occasion, and the day of memorial.

But to myself I think that each and every day of the year is memorial day.

In each day I cannot and will not forget.

And if every day is a memorial day, what should the national memorial day

be of higher importance to remember?

Tsiki is in my heart, and in my head, and even when I seem happy and laughing,

there is always a strand of sadness hidden back there, since the memory

is always there.

שלוש שנים וציקי איננו

שלוש שנים וציקי איננו. הזכרונות דוהים, מראות שהיו עדיין חדים לפני שנה ושנתיים כבר לא חדים וברורים כמו שהיו.

רק הכאב הבלתי פוסק, החור הזה שנוצר ונותר בלב נמצא שם, לא הולך לאף מקום, לא מתאחה ולא נעלם ולא משתנה.זה כמו כאב רפאים, של אנשים שקטעו להם איבר ועדיין חשים בו מעין גירוד, או כאב, אך אי אפשר לגרד, אי אפשר להקל על התחושה, כי הוא כבר לא שם.

את היום שבו הודיעו לנו מהצבא אני זוכר בבהירות, גם אם דברים אחרים נעשים עמומים. אני זוכר מה אכלנו בארוחת הבוקר, אני זוכר את צבע המדים של האנשים מהצבא, אני זוכר את התגובה של כל אחד ואחת מאיתנו, ואני זוכר את צעקת הבכי של אימי כאילו הדהדה באוזניי לפני דקה.

אני זוכר גם את שיחת הטלפון האחרונה שהייתה לי איתו לפני האירוע. הוא נשמע עייף, ובדיוק עמד לעלות למשמרת במגדל השמירה. דיברנו על דברים של מה בכך, והצטערתי שלא יכול היה להצטרף אלינו ולהנות מהנוף ומהחברה של כולם. כאשר הרגשתי שהוא לחוץ וצריך ללכת המשכתי את השיחה עוד קצת, הרגשתי שיש לי משהו נוסף לומר לו, משהו חשוב, ולא ידעתי מה. אמרתי לו את זה. אמרתי שזה מציק לי כי אני יודע שזה משהו ממש חשוב, ואני לא מצליח להביע אותו במילים. הוא אמר שוודאי אזכר מאוחר יותר, ואומר לו בפעם הבאה שנדבר.

הוא נגע בחיים של כל מי שהיה סביבו, בכל צורה. והוא ממשיך לעשות זאת גם היום כאשר אנחנו נזכרים בו, בחיוך שלו, בתנועות שמיוחדות לו, באנושיות שלו, באהבה שמילאה אותו ונשפכה הלאה אל כולם. היכולת המיוחדת שלו לפשר, לא לעשות עיניין ולא להתעקש על דברים קטנים, אבל כן לעמוד על ביצוע דברים חשובים כמו שצריך.

אני מתגעגע אליך אח שלי.

מסע האופניים 2008 Bicycle Trip

מסע האופניים יתקיים השנה ב-25 לאפריל, וייצא כמו בשנה שעברה בשעה 8:30-9:00 בקירוב.

השנה יהיו שני מסלולים, הרגיל במרחק של כ-14-15 ק"מ, והקצר וקל יותר במרחק של כ-4-5 ק"מ.

ניתן יהיה לשכור אופניים וקסדות במקום (לפי המלאי הזמין).

לאחר המסע יתקיים טקס קצר לזכרו של ציקי.

בהצלחה לכולם.

The Bike trip this year will take place on the 25th of April, and will commence at 8:30-9:00 approximately.

This year there will be two courses, the regular one at 14-15 Km, and the shorter and easier one at 4-5 Km.

Bicycles and helmets will be available for hire according to quantity.

After the trip a short ceremony in memory of Tsiki will take place.

Good trip everyone.

ציקי

שלוש שנים שאתה כבר לא איתנו.

לפעמים אנחנו רואים מישהו שדומה לך ברחוב או באוניברסיטה, והאמת שזה גורם לנו לחייך.לחייך כי דברים שמזכירים לנו אותך מזכירים לנו כמה בן אדם טוב היית. כמה רצית לעזור בכל סיטואציה וכמה נתת מעצמך בכל דבר שעשית.

אנו נזכרים בשנים הרבות שהכרנו, את תקופת בית הספר, הטיולים המשותפים לחו"ל ותקופת הצבא.
נזכרים בעיקר בחיוך שלך. חיוך שבאמת גרם לכולנו לחייך בעקבותיך.

לכולנו יש רגעים בחיים שאנחנו מדברים אליך, שואלים אותך מה אתה היית ממליץ לנו לעשות במצבים מסוימים ומה היית חושב על מה שעשינו בסופו של דבר.

תמיד נזכור את חג הפורים האחרון שהיינו ביחד. כולנו התאספנו בבית במזכרת בתיה. הייתה אווירה של שמחה באוויר. כל אחד מצא לעצמו תחפושת זולה ויצאנו למסיבה. המסיבה, האמת, לא היית טובה במיוחד אבל היה כיף כי היינו כולנו ביחד, וכמו תמיד, אתה היית מסמר הערב, המצחיק של החבורה.

השנים שעוברות לא משכיחות את כל הזמנים הטובים והרעים שהיו כשהיינו ביחד, אצלנו הן רק מחזקות וגורמות לנו להתגעגע יותר ויותר.

אני בטוח שאתה יודע שאנחנו חושבים עליך המון, מתגעגעים ואוהבים אותך אפילו יותר.

וזה לא ייפסק לעולם.

החברים.

חודש אפריל

שלום לכולם.

חודש אפריל מתקרב ומגיע. חודש של חג (פסח) וכאב.

מילים יותר קשות לכתיבה, אך ההרגשה ברורה הרבה יותר. כאילו היד מתקרבת לאש והחום עולה.


מנסים להיות יותר עסוקים, להפעיל את הראש על חשבון הלב ולספור את הזמן שעבר, אך זה לא באמת מועיל.


הרגשת הבטן היא הקובעת. וההרגשה קשה והופכת קרביים.


זה חודש קשה לנו כמשפחה מעוד סיבה: קיום טקסי יום הזכרון השונים בקירבה כל כך גדולה לאזכרה האישית שלנו.


פשוט חודש מרוכז של כאב, זיכרון ושקיעה לתוך שכול שהזמן לא באמת מקהה.

אזכרה לציקי

השנה תתקיים האזכרה לציקי ביום שישי ה-11 לאפריל 2008 בשעה 10 בבוקר.

בני משפחה וחברים מוזמנים.