יום הולדת

ציקי ואני תמיד חגגנו את ימי ההולדת שלנו ביחד. שבוע וחצי מפריד בין תאריכי ימי ההולדת שלנו.

עכשיו התאריך הזה מציין אותו יותר מתמיד. ואני עדיין חוגג לו יום הולדת, עם החברים.

אחרי החגים

חזרתי מחופשה ארוכה בחו"ל, ואחד מהמקומות בהם הייתי היה האי פוקט שבתאילנד.

במהלך הימים שטיילתי שם חשבתי לעצמי, "האם ציקי דרך כאן?" "האם הוא ראה את אותה שקיעה, את אותם גלים, את אותם נופים?"

ציקי אהב לטייל. בארץ וגם מחוץ לה. הטיול הגדול שלו היה לתאילנד, לאוס, אוסטרליה והאיזור. בתאילנד הוא גם פגש את סוזי.

דיברתי עליו גם במהלך הטיול, נזכרתי בתמונות שראיתי מהטיול שלו וגם בדברים שסיפר והחיוך שהיה מרוח על פניו השזופות והכהות כשחזר מלא אנרגיה מהטיול. כל כך שמחתי לראות אותו חוזר ועוד יותר על כך שנהנה כל כך.

גם התמונות שהביא מספרות על החוויות הרבות שחווה ועל החברים שאיתם חלק אותן ועל האנשים השונים שאותם פגש שם והשאירו את חותמם עליו (והוא את חותמו עליהם).

חושב עליך אח שלי.

שנה חדשה

שנה חדשה לפנינו. שנה של תקוות, אהבות, וגעגועים.

מתגעגע אליך אח שלי.

חלום

אתמול בלילה חלמתי חלום.

בחלום אני וציקי (שהיה צעיר יותר, בגילאי העשרה) עוקבים אחר סימון כחול חצי דהוי על מדרכות של רחוב מפני שהסימון מוביל לביתו של מישהו שחטף או יודע משהו על ציקי הבוגר.

אנחנו מגיעים לבית ומחכים בחוץ עד שאנחנו רואים את האיש יוצא.

אז אנחנו נכנסים ועוקבים אחרי הסימון הכחול לקיר - שם יש מעין מחבוא מאחורי לבנה, ואני מוציא משהו עטוף בבד מהמחבוא.

משם אנחנו יוצאים אך האיש אחריו עקבנו חזר, ואנחנו נאלצים לברוח במקום להמשיך לעקוב אחרי הסימון הכחול שממשיך הלאה.

זה לא עובר. זה לא נעלם. זה לא הולך לאף מקום.

נראה לי שכאב כזה נשאר בעצמות, חודר, ולא עוזב.
גם כשאני לא חושב עליו אני מרגיש את המתח הבלתי פוסק.
חשבתי שאלה דברים אחרים מהחיים שלי, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח.
לישון זה לא ממש לישון.
וגם כשעובר יום בלי ממש לחשוב עליו באופן פעיל (כי הוא תמיד שם מאחורי המחשבות),
אז ההרגשה נמצאת שם. כמו איבר רפאים שמנסים להפעיל שוב מפעם לפעם.
כששמחים אז מרגישים קצת אשמים. כן, גם עכשיו, אחרי שנים שעברו.
וכשיש אירועים הקשורים למוות הם מחברים אותי ישר למה שהיה. מחפש ומוצא את קווי הדימיון בין מוות למוות.
מרגיש כמו קפיץ מתוח ללא שום אפשרות להשתחרר. גם כשמנסה במודע, הרוגע לא מחזיק. ולא משנה מה עושים.
וכשאני חולם עליו, אז בכלל מתחילות כל מיני מחשבות. למה הוא עושה את זה, ולמה הוא אומר את זה, ומה המשמעות של כל דבר?
והמוות בכלל - זה משהו שמעסיק. מקווה שיש שם משהו בצד השני, ומה שזה לא יהיה, שהוא יהיה שם מאושר.
מצד אחד רוצה להאמין באלוהים כי זה חלק מהאמונה שיש שם משהו, ומצד שני - אם יש, אז למה הוא לא עצר את זה? הרי גם משהו לא אנושי שעובד לפי הגיון (נגיד) יכול לדעת שההגיון אומר שלא היה צריך לקרות דבר כזה.
עובר לי בראש כל הזמן שעבר מאז, כל מה שעשיתי הופך מטושטש ולא משמעותי. הרי זה לא שינה שומדבר באמת.

מוות מיותר

ביום רביעי האחרון נפטרה דודה שלי.
אם לארבעה ילדים.
היא נלחמה בסרטן שנים, ולבסוף הוא הכניע אותה.
הלוויה היתה בלילה. בערך בשעה 9. נזכרתי בציקי גם בגלל הנסיבות וגם בגלל השעה.
בת 48 היתה במותה.
יהי זכרה ברוך.

ימים שעוברים

כמו שהרבה אמרו לפניי - בחגים זה יותר קשה.

לא יודע להגיד בדיוק למה, אבל בחגים מרגישים כמה הוא חסר עוד יותר.

אולי בגלל שחגים זה ה"תירוצים" הרשמיים למשפחות להתאחד, או בגלל שעושים דברים שהיינו עושים ביחד, זה לא ממש משנה.

שבועות שהיה ועבר, היה חג כיפי ונסעתי למצדה ולים המלח, ונהניתי. אבל עם משהו כזה כבד ברקע. משהו חמקמק שלא מבינים מהו עד שמנסים להתרכז ופתאום קולטים.

אני לא זוכר אם הייתי איתו בים המלח בפעם האחרונה שהייתי שם, אבל יש סיכוי גדול שכן. זה היה לפני 15-20 שנה.

אולי בגלל שהזכרונות דוהים, המחשבות עוברות לכמה טוב היה יכול להיות אם הוא היה כאן לחלוק איתנו את החוויות החדשות. את האחיינית הקטנה שלו, נועה, שהולכת ונופלת ורוקדת אם רק שמים לה מוסיקה, את בן שכבר בן 5 וילד מקסים ושובב, את כל החדש והטוב שקורה במשפחה שלו ועם החברים שלו שמתקדמים בחיים, מתחתנים, ומשתנים..

הדבר היחיד שלא משתנה הוא כמה שהוא חסר. וכמה הכאב יושב בלב ולא עוזב.

ימי זכרון * Memorial Days

ימי זכרון הם של "העם", לא שלי, לא של המשפחה שלי.

אנחנו באים ומשתתפים בטקסים, מכבדים את המעמד ואת המקום ואת יום הזכרון.

אך לעצמי אני חושב שכל יום מימות השנה הוא יום זכרון.

בכל יום אני לא יכול ולא אוכל לשכוח.

ואם כל יום הוא יום זכרון, מדוע שיום הזכרון הלאומי יהיה חשוב יותר מכל יום אחר כדי לזכור?

ציקי אצלי בלב, ואצלי בראש, וגם כשאני שמח וצוחק, יש איזשהו עצב

שחבוי שם מאחור כי לזכור, אני תמיד זוכר.

*

Memorial days are of "the people", not mine, not my family's.

We come and participate in the ceremonies, respect the place, the

occasion, and the day of memorial.

But to myself I think that each and every day of the year is memorial day.

In each day I cannot and will not forget.

And if every day is a memorial day, what should the national memorial day

be of higher importance to remember?

Tsiki is in my heart, and in my head, and even when I seem happy and laughing,

there is always a strand of sadness hidden back there, since the memory

is always there.

שלוש שנים וציקי איננו

שלוש שנים וציקי איננו. הזכרונות דוהים, מראות שהיו עדיין חדים לפני שנה ושנתיים כבר לא חדים וברורים כמו שהיו.

רק הכאב הבלתי פוסק, החור הזה שנוצר ונותר בלב נמצא שם, לא הולך לאף מקום, לא מתאחה ולא נעלם ולא משתנה.זה כמו כאב רפאים, של אנשים שקטעו להם איבר ועדיין חשים בו מעין גירוד, או כאב, אך אי אפשר לגרד, אי אפשר להקל על התחושה, כי הוא כבר לא שם.

את היום שבו הודיעו לנו מהצבא אני זוכר בבהירות, גם אם דברים אחרים נעשים עמומים. אני זוכר מה אכלנו בארוחת הבוקר, אני זוכר את צבע המדים של האנשים מהצבא, אני זוכר את התגובה של כל אחד ואחת מאיתנו, ואני זוכר את צעקת הבכי של אימי כאילו הדהדה באוזניי לפני דקה.

אני זוכר גם את שיחת הטלפון האחרונה שהייתה לי איתו לפני האירוע. הוא נשמע עייף, ובדיוק עמד לעלות למשמרת במגדל השמירה. דיברנו על דברים של מה בכך, והצטערתי שלא יכול היה להצטרף אלינו ולהנות מהנוף ומהחברה של כולם. כאשר הרגשתי שהוא לחוץ וצריך ללכת המשכתי את השיחה עוד קצת, הרגשתי שיש לי משהו נוסף לומר לו, משהו חשוב, ולא ידעתי מה. אמרתי לו את זה. אמרתי שזה מציק לי כי אני יודע שזה משהו ממש חשוב, ואני לא מצליח להביע אותו במילים. הוא אמר שוודאי אזכר מאוחר יותר, ואומר לו בפעם הבאה שנדבר.

הוא נגע בחיים של כל מי שהיה סביבו, בכל צורה. והוא ממשיך לעשות זאת גם היום כאשר אנחנו נזכרים בו, בחיוך שלו, בתנועות שמיוחדות לו, באנושיות שלו, באהבה שמילאה אותו ונשפכה הלאה אל כולם. היכולת המיוחדת שלו לפשר, לא לעשות עיניין ולא להתעקש על דברים קטנים, אבל כן לעמוד על ביצוע דברים חשובים כמו שצריך.

אני מתגעגע אליך אח שלי.

מסע האופניים 2008 Bicycle Trip

מסע האופניים יתקיים השנה ב-25 לאפריל, וייצא כמו בשנה שעברה בשעה 8:30-9:00 בקירוב.

השנה יהיו שני מסלולים, הרגיל במרחק של כ-14-15 ק"מ, והקצר וקל יותר במרחק של כ-4-5 ק"מ.

ניתן יהיה לשכור אופניים וקסדות במקום (לפי המלאי הזמין).

לאחר המסע יתקיים טקס קצר לזכרו של ציקי.

בהצלחה לכולם.

The Bike trip this year will take place on the 25th of April, and will commence at 8:30-9:00 approximately.

This year there will be two courses, the regular one at 14-15 Km, and the shorter and easier one at 4-5 Km.

Bicycles and helmets will be available for hire according to quantity.

After the trip a short ceremony in memory of Tsiki will take place.

Good trip everyone.

ציקי

שלוש שנים שאתה כבר לא איתנו.

לפעמים אנחנו רואים מישהו שדומה לך ברחוב או באוניברסיטה, והאמת שזה גורם לנו לחייך.לחייך כי דברים שמזכירים לנו אותך מזכירים לנו כמה בן אדם טוב היית. כמה רצית לעזור בכל סיטואציה וכמה נתת מעצמך בכל דבר שעשית.

אנו נזכרים בשנים הרבות שהכרנו, את תקופת בית הספר, הטיולים המשותפים לחו"ל ותקופת הצבא.
נזכרים בעיקר בחיוך שלך. חיוך שבאמת גרם לכולנו לחייך בעקבותיך.

לכולנו יש רגעים בחיים שאנחנו מדברים אליך, שואלים אותך מה אתה היית ממליץ לנו לעשות במצבים מסוימים ומה היית חושב על מה שעשינו בסופו של דבר.

תמיד נזכור את חג הפורים האחרון שהיינו ביחד. כולנו התאספנו בבית במזכרת בתיה. הייתה אווירה של שמחה באוויר. כל אחד מצא לעצמו תחפושת זולה ויצאנו למסיבה. המסיבה, האמת, לא היית טובה במיוחד אבל היה כיף כי היינו כולנו ביחד, וכמו תמיד, אתה היית מסמר הערב, המצחיק של החבורה.

השנים שעוברות לא משכיחות את כל הזמנים הטובים והרעים שהיו כשהיינו ביחד, אצלנו הן רק מחזקות וגורמות לנו להתגעגע יותר ויותר.

אני בטוח שאתה יודע שאנחנו חושבים עליך המון, מתגעגעים ואוהבים אותך אפילו יותר.

וזה לא ייפסק לעולם.

החברים.

חודש אפריל

שלום לכולם.

חודש אפריל מתקרב ומגיע. חודש של חג (פסח) וכאב.

מילים יותר קשות לכתיבה, אך ההרגשה ברורה הרבה יותר. כאילו היד מתקרבת לאש והחום עולה.


מנסים להיות יותר עסוקים, להפעיל את הראש על חשבון הלב ולספור את הזמן שעבר, אך זה לא באמת מועיל.


הרגשת הבטן היא הקובעת. וההרגשה קשה והופכת קרביים.


זה חודש קשה לנו כמשפחה מעוד סיבה: קיום טקסי יום הזכרון השונים בקירבה כל כך גדולה לאזכרה האישית שלנו.


פשוט חודש מרוכז של כאב, זיכרון ושקיעה לתוך שכול שהזמן לא באמת מקהה.

אזכרה לציקי

השנה תתקיים האזכרה לציקי ביום שישי ה-11 לאפריל 2008 בשעה 10 בבוקר.

בני משפחה וחברים מוזמנים.

מה שמעיר את הזכרון * What gets the memory going

היום נסעתי בדרך אל העבודה, ומזווית העין ראיתי פנים של מישהו על המדרכה. ראיתי אותו לשניה אבל הוא נראה כמו ציקי..

אני יודע שזה לא ציקי. אבל דברים כאלה מעירים לי את הזיכרון.



מזכירים לי הבעות פנים שיחודיות לציקי. שאפשר היה הרבה פעמים לקרוא את מצב הרוח שלו על פניו..

הוא יכול היה להראות "פני פוקר", אבל רוב הזמן הוא פשוט הביע את הרגשתו דרך הפנים שלו.



אם היה לא מרוצה, יכולת לדעת.. ואם היה שמח או משועשע - גם לא היה קשה לנחש.


הייתה לו הבעת פנים מאוד מסויימת שהראתה שהוא לא משועשע וחושב שזה לא מצחיק (מה שזה לא יהיה)



וכשהוא היה צוחק, זה היה מכל הלב.


*

Today I went on my way to work and from the corner of my eye, I saw someone's face . I saw him only for a second, but he reminded me of Tsiki..

I know he wasn't Tsiki, but things like that wake my memories.

They remind me of facial expressions which were unique to Tsiki, whom you could read how he feels by the look on his face most times..

He had the ability to show "poker face", but a lot of the time he just let his face show how he feels.

If he wasn't happy, you could tell.. and also if he was happy or pleased - it wasn't difficult to guess.

He had a very distinct look when he was un-amused, and thought that something was definitely not funny (whatever it was).

And when he laughed, it was whole-heartedly.

מסע האופניים לזכר ציקי - 2008 - הודעה מוקדמת

שלום לכולם!

השנה בפעם השלישית, נשוב וניפגש לזכור ולכבד את זכרו של ציקי.

תאריך המסע צפוי להיות ה-25 באפריל.

מסלול הרכיבה צפוי לשנות מיקום למקום חדש, אך עדיין מרכזי וקל לגישה והחניית הרכבים.


חדשות נוספות בנושא בקרוב..

שנה אזרחית חדשה * New Year

שנה אזרחית חדשה נפתחת היום. שנת 2008.
ציקי היה מקדם אותה בחיוך, אני בטוח.
החיים לא עוצרים, הם ממשיכים הלאה בלי לחכות לאף אחד..
וזה חבל כי יש אנשים שבשבילם שווה לעצור את
התנועה הבלתי פוסקת של זרם הזמן, ולתת להם את הכבוד
ולזכור אותם כפי שהיו וכפי שתמיד ייזכרו:
טובים, טהורים בנפשם, וכאלה שגורמים לאלה שמסביבם
לרצות להיות טובים יותר מכפי שהם היו. להשתפר ולשפר.
אני יודע שאני אזכור אותך ציקי. השנה, וכל שאר החיים שלי.

*

A new gregorian year begins today. 2008.
Tsiki would welcome it with a smile, I'm sure.
Life does not stop, it plows on without waiting for anyone..
And it's a pity since there are people for whom stopping the
endless flow of time is worthwhile. To honor them
and to remember them the way they were and the way they
will always be remembered:
Good, Pure of heart, and those who influence the people
around them to want to be better than they are. To improve on
themselves and on others.
I know I will remember you Tsiki. This year, this life.

Thanks * תודה

תודה לכל החברים שהגיעו אתמול לזכור את יום הולדתו של ציקי.

היה ערב נעים וטוב עם חיוכים וגם זכרונות.

להרגשתי, ציקי היה שם איתנו וחייך.

*

Thanks to all the friends that came last night to remember Tsiki's birthday.

It was a good and pleasant evening with smiles and memories.

To my feeling, Tsiki sat there with us and smiled.

Birthday * יום הולדת

יום ההולדת של ציקי מתקרב.

אני זוכר את יום ההולדת שלו כמו שאני זוכר את שלי מפני שתמיד חגגנו ביחד.

היינו יוצאים עם כל המשפחה לבית קפה או מסעדה, אוכלים ארוחה או סתם שותים קפה עם עוגה או קינוח.

עד 2005 אני זוכר רק שנה אחת שלא חגגנו ביחד, וגם אז (שנת 2000) זה היה בגלל שטיילתי בחו"ל תקופה ארוכה.

שבע שנים בינינו שהולכות ומתארכות עם כל שנה שעוברת. יום ההולדת שלי הוא כבר לא שלי מזמן. הוא של הזכרון המשותף של יום ההולדת של שנינו.

לא תמיד שמחתי לחגוג את ימי ההולדת של שנינו ביחד, ועכשיו כבר שנתיים אני מרגיש שזה כמו חלק שחסר לי בחיים. אולי זה ההרגל ואולי זה שהוא פשוט חסר לי.

דברים חדשים קורים, החיים לא עומדים במקום, הם כל הזמן משתנים ומתחדשים.

אבל יש דברים שתמיד ישארו אותו הדבר.

מתגעגע אליך אחי.

*

Tsiki's birthday is coming.

I remember his birthday the same way I remember mine, because we always celebrated together.

We used to go out to a restaurant or a coffee place, have dinner or just coffee with a cake or dessert.

Up until 2005 I only remember one year in which we did not celebrate together (2000) and that was due to my long period of travelling abroad.

Seven years between us which grow longer each passing year. My birthday hasn't been mine for some time now. It belongs to the joint memory of our birthdays together.

I didn't always enjoy sharing my birthdays with him, and for the second year now I feel like a piece is missing in my life. Maybe its the habbit, and maybe its simply that I miss him.

New events unfold. Life does not stand still, they keep changing and renewing.

But some things will always stay the same.

I miss you my brother.

מכתב מחבר אל המשפחה

תשרי תשס"ח

לכבוד משפחתו של ציקי אייל ז"ל, לאחר ששהיתי תקופה ארוכה בחו"ל לצורך לימודים פגשתי חבר מהפלוגה, הוא סיפר לי שציקי נהרג. הרגשתי כאב גדול. רציתי לכתוב לכם המשפחה מתוך רצון להביע צער שקיים באבדן בן משפחה ואדם עם אישיות כל כך טובה. ציקי היה בן אדם מאוד טוב. אהבתי אותו כמפקד במקצועות, הוא תרגל אותנו במא"ג ובתרגולי טעינה ב"רעל" ובמקצועיות מקסימלית. לאחר מכן כשהגיע למבצעית, הוא ידע איך לדבר אלינו החיילים שלו, בגובה העיניים והיה חבר ומפקד בשילוב מדהים. ציקי פעל לטובת חלוקת משימות שווה בין כל חיילי הפלוגה. אני זוכר שיצאנו יחד לסיורי גדר בגולן. אהבתי לצאת אתו במיוחד משום שהיה כיף לשוחח אתו. לציקי הייתה תכונה מדהימה של הכרת הטוב, הוא תמיד היה מחפש להיטיב לחיילים שהיו שותפים עמו למשימות. אחת הפעמים שאני זוכר שיצא מגדר הרגיל הייתה לאחר שהתברר לו שחברי ארי וייס ז"ל, שלחם בצנחנים, נהרג בזמן פעילות מבצעית בשכם. הוא מייד פעל ליצירת קשר עם מפקד החטיבה על מנת שאוכל לצאת לנחם את משפחתו. דבר נוסף שציקי עשה עבורי, היה כשהגיע באופן אישי לביתי כדי לתת להורי תעודת הצטיינות על היותי טען מצטיין בגדוד. הוא שימח את הורי וריגש אותי, חשתי כי הצלחתי במידה רבה, שייכת גם לו.נראה שאלוקים מלקט את הפרחים, שלא תדעו עוד צער ושתנחמו מן השמיים.

דויד קפלן מרעננה חבר מפלוגה מ'

About my brother * לגבי אחי

The night before last I had a dream related to Tsiki.
He does not appear in my dreams as often as he used to.
There was a boy in my dream, an Asian boy, but his name was Tsiki.
He was quiet, but he smiled at me. He was lonely, I could feel it.
I spoke to him in hebrew and he replied.
The pain is always there. Behind my eyes, under my breath, inside my heart.
It mixes with other aches sometimes, and becomes almost indistinguishable at times. But given a moment of silence, it shows its signature. Like a flavor of ache.
I daydream about "what-ifs" sometimes. What if I told him more than "be careful" on that last phone call we had? What if I found the source of the dread I was feeling and could translate it into a loud and clear warning?
It's not a feeling of guilt, it's a feeling of a loss, a feeling of missing something good that is no more.
It sucks the air out of my lungs and makes me feel weak and powerless.

*

שלשום בלילה חלמתי על ציקי.
הוא כבר לא מופיע בחלומותיי כמו בעבר.
בחלומי היה ילד. ילד אסיאתי, אך שמו היה ציקי.
הוא היה שקט, אך חייך אליי. הוא היה בודד, יכולתי להרגיש.
דיברתי אליו בעברית והוא השיב לי.
הכאב תמיד שם. מאחורי העיניים, מתחת לנשימה, בתוך הלב.
הוא מתערבב לפעמים עם כאבים אחרים, והופך לבלתי נבדל מהם לפעמים. אך ברגע של שקט, הוא מראה את טבעו, כמו טעם מיוחד של כאב.
אני מדמיין "מה אם?" לפעמים. מה אם הייתי אומר יותר מסתם "תיזהר" בשיחת הטלפון האחרונה שלי איתו? מה אם הייתי יכול לתרגם את המקור של האימה שחשתי אז למילים ברורות של אזהרה?
זו לא הרגשה של אשמה. זו הרגשה של אובדן, שאיבדתי משהו טוב שאיננו עוד.
זה יונק את האוויר מריאותיי, וגורם לי להרגיש חלש וחסר כוח.