אזכרה - עשר שנים למותו

האזכרה לציקי תערך מחר, יום שישי ה-20 במרץ 2015, בשעה 10 בבוקר בחלקה הצבאית של בית העלמין במזכרת בתיה.
בשעה 11 ייערך טורניר "כדור ענקים" בגן ציקי.
כולכם מוזמנים!
יהי זכרו ברוך.

מה הזיכרון הכי חזק שלכם מציקי?

בוקר טוב!
לקראת האזכרה השנה שתחול ב-20 למרץ, ולאחר שחבר הזכיר לי איך הוא זוכר את ציקי, רציתי לפתוח את הנושא קצת.
ספרו בבקשה איך אתם זוכרים את ציקי. רגעים בחיים, זכרונות חזקים, אולי הפעם האחרונה שראיתם אותו.
אצלי זו הייתה שיחת הטלפון האחרונה שלי איתו, שעות בלבד לפני שנהרג. הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר, לא רציתי לסיים את השיחה ואמרתי לו שייזהר, והוא בביטחון הרגיל שלו אמר לי שלא אדאג ושהכול יהיה בסדר גמור.
מה לגביכם? הזכרונות המשותפים שלנו חשובים כדי להזכר בכל מה שציקי היה בשבילנו.

***

Good morning!

About a month before the memorial ceremony that will take place this year on March 20th, and following a reminder from a friend about how he remembers Tsiki, I wanted to open up the subject.

Please tell me how you remember Tsiki. Moments in life, powerful memories, maybe the last time you've seen or spoke to him.

For me it was my last phone call to him. Mere hours before he was killed. I had a menacing feeling that something was wrong, I didn't want to end the conversation and I told him to be careful. Tsiki, in his usual confidence told me not to worry and that everything will be fine.

What about you? our joint memories are important to remember everything Tsiki was for each of us.

יום ההולדת של ציקי

ציקי היה אמור לחגוג אתמול את יום ההולדת 33 שלו.
תמיד יהיה קשה לחשוב עליו במונחי עבר, זה גורם לי להתכווצות בבטן.
מתגעגע אליך אח שלי..

אורן

דברים שנקראו לזכרו של ציקי באזכרה השנה (2014) - חלק ב'

והרי הדברים שנאמרו על ידי האם, תרצה:

  ציקי אהוב יקר שלנו

9 שנים חלפו ואין מילה. אין חיבוק. אין טלפון .

דממה.

תשע פעמים מאז לכתך ציינו חג פסח. תשע פעמים את חג חנוכה

ללא נרות ועשרות ימי הולדת של בני משפחה. בכולם היית ולא היית אתנו וכה חסרת. בכולם עצמתי עיניי וחשתי אותך. את נגיעתך. בכולם קיוויתי שאפקח אותן ואראה אותך יושב מולי עם אותו חיוך קורן .

בכולם בכיתי, בלי לומר מילה, בלי להזיל דמעה.

תשע שנים מונחות משקפי הראיה שלך במגרה על יד מיטתי עם הקלמר מלא העפרונות והעטים בהם השתמשת באוניברסיטה. והשעון יד שבינתיים נראה כי יצא מהאופנה .

עשרות עונות התחלפו. שתילים צמחו וקמלו. מזכרת בתיה שכה אהבת התרחבה, כבישים נוספו הפלאפונים הפכו למצלמות. שולחים  אס-אם-אס ומשתמשים  ב-WhatsApp  ומתעדכנים  ככל האפשר בטכנולוגיה החדשנית שלא הספקת להכיר.

יצאתי לפנסיה וכדי לא להשתגע משתדלת למלא את החלל ואת חלל הזמן בפעילויות.

אני ממש רואה אותך מתפעל מהציורים ומהפסלים שאני יוצרת , כי הערכת מאוד יופי ונוי אני נזכרת שביקשת וילונות לדירת הסטודנטים . כל כך היה חשוב לך הצד האסטטי.

בערבים נעימים אני יוצאת לחצר ויושבת כך לבדי ליד השולחן בכניסה.

ורואה את כל גוני הירוק והפרחים וחושבת עליך בן. לו היית כאן על כיסא לצידי

הייתי מאושרת באדם. היינו יושבים כך סתם מפטפטים בחצר אפופת שלווה.

היית מספר לי על עבודה, אהבה, ילדים ...היית דואג שאצחק ואשמח.

היית מקור גאוותי ואילו כעת אני מרגישה משקיפה על החיים מבחוץ עושה מה שצריך

בלי חדווה ועם הרבה געגועים.

אנשים כמונו השכולים מבינים שבעצם היו מאושרים רק אחרי שילדם חסר.

החיים שאחרי פשוט מגומדים מצומקים אני כל כך רעבה ליופי ולחיוכים שלך ציקי.

אני מתבוננת סביב ולמעלה לאלפי הכוכבים ומחפשת אותך ולא מוצאת.

מסביב שקט ואתה אינך ואין את חיבוקך ואין את מבטך.

וכמה שנים עוד נציין חגים  ונספור בלעדיך שנים ונחכה לשובך? וכמה עונות יתחלפו

ושתילים יצמחו יבלו ויצמחו עד שובך? ומתי תגיע כבר? -

לא נותרו בי מילים, ההמתנה לך כל כך קשה.

אוהבת ומחבקת ותמיד תמיד איתך

שיר געגועים שנכתב על נופלים אמריקאים

ושתירגמתי באופן חופשי

הולכת בדרך הארוכה

תוהה מתי אראה את פניך שוב

והאם המועקה הכבדה על ליבי תוקל אי פעם

בכל יום ויום  אני מתגעגעת  אליך

פוקחת את עיני, מתגעגעת אליך

עוצמת את עיני, מתגעגעת אליך

הולכת ברחובות ומתגעגעת אליך

משחררת את קצב ההליכה ומרגישה אותך

רוצה לצעוק ולצרוח, מתגעגעת  אליך

איך אוכל לגרום לך לדעת כמה אני מתגעגעת אליך

הולכת ולא יודעת לאן.

כי אני צריכה אותך כאן לידי

צועדת ולא מגיעה לשום מקום

כל מה שאני צריכה הוא שתבוא הביתה

אני רק רוצה לראות בתוך עיניך שוב

אז אני נופלת על ברכי ומנסה לומר לך כמה אני מתגעגעת אליך

פוקחת את עיני, מתגעגעת אליך

בכל פעם שנופלת עלי תרדמה, מתגעגעת אליך

אני רוצה לצעוק ולצרוח, מתגעגעת אליך

בכל פעם שעוצמת את עיני, מתגעגעת אליך

כל יום הוא געגועי אליך

איך אוכל לגרום לך לדעת כמה אני מתגעגעת אליך

אמא

דברים שנקראו לזכרו של ציקי באזכרה השנה (2014)

השנה נקראו לזכר ציקי דברים במהלך האזכרה מפי תרצה האם, ואורן האח.
הדברים שנאמרו על ידי אורן:

לציקי היקר, שלום

לאחר תשע שנים בלעדיך, גם המילים מאבדות את המשמעות. הזיכרון אינו דוהה, אך פרטים ממנו הופכים לבולטים יותר מאשר אחרים.

אירועים מסוימים בחיים שלך ושלי קופצים לזכרון, פגישות שהיו הן מקריות או כאלה שציינו אבן דרך בחיים שלך, כמו טקס צבאי בחיל השריון, או כאשר באנו לבקר אותך בבסיס הרחוק ברמת הגולן.

דברים שאחרת אולי לא הייתי זוכר, או שהיו דוהים ונעלמים מתחת לשכבות של זכרונות חדשים איתך, הופכים להיות משמעותיים יותר ומקבלים חשיבות שאחרת לא הייתה שם.

זה לא רק הזכרונות, זה גם הגעגועים, זה גם העצב הזה שלא הולך ולא יילך אף פעם. וזה לא ישנה איפה אני, או ענת, או אבא ואמא נהיה. זה הולך איתנו לכל מקום.

גם אם אנסה להסיח את דעתי, להעסיק את עצמי, להתרכז בדברים אחרים – זה לא יעבוד ליותר מאשר כמה דקות. ניסיתי. יש איזשהו משקל, איזשהו עצב, כובד, לחץ שנמצא שם. בלב, בבטן ובראש.

גם כשאני חושב שהצלחתי, וגם כאשר חודשים עוברים ואני לא מדבר או חושב עליך במודע, זה לא באמת עובד. כי העצב נמצא שם גם אם לא נתתי לו שם, וקול, ומקום לשבת.

את הפנים שלך אני לא שוכח. את החיוך והקול והאנרגיה והעייפות גם כן.

את יום ההולדת שלי אני אחגוג שוב בלעדיך, לאחר שתמיד היינו מאחדים את ימי ההולדת הקרובים בתאריך. אבל לא אשכח אותך.

תמיד אוהב,

אורן

ובאנגלית:

 Dear Tsiki, hello

After 9 years without you, even the words lose their meaning. The memory does not fade, but some of its details become more clear than others.

Certain events in your life and mine pop into memory, chance or intended meetings that marked a stepping stone in your life, like a military ceremony in the armed corps, or when we came to visit you at that far away base in Golan Heights.

Things I would otherwise not remember, or would fade and disappear under layers of new memories made with you, become more meaningful and get an importance that otherwise would not be there.

IT's not only the memories, its the lack of you, and the sadness that won't and never will leave. And it doesn't matter where I am, or Anat, or Mom and Dad. It follows us everywhere.

Even if I try to distract myself, keep myself busy, concentrate on other things - it won't work for more than a few minutes. I tried. There is some weight, a sadness, a heaviness and pressure that is always there. In my heart, my stomach and my head.

Even when I think I succeeded, and months goes by and I don't talk or think about you consciously, it doesn't really work. Because the sadness is still there even if I didn't give it a name, a voice, or a place to sit.

I never forget your face. The smile, the voice, energy and tiredness as well.

I will celebrate my birthday without you again, after we always celebrate both our birthdays together because of the close dates. But I won't forget you.

Love always,

Oren

אזכרה לזכר ציקי 2014

האזכרה לזכר ציקי השנה תתרחש ביום שישי, ה-11 לאפריל 2014, בשעה 10 בבוקר.

מתגעגע אליך ציקי.

יום הולדת לציקי

השנה יום ההולדת של ציקי מתחבר לי עם מותו של אריק איינשטיין. לא רק בגלל העצב, אלא מפני ששתי המיתות היו בטרם עת. איינשטיין נפטר ממפרצת עורקים בטנית שניתנת למניעה בניתוח פשוט אבל דורשת בדיקה מוקדמת.

זה גם תופס אותי במהלך התכנונים של הביקור השנתי שלי בארץ - בזמן האזכרה לציקי כמובן.

העובדה שציקי היה בתחילת שנות השלושים שלו היום, לו היה בחיים , קשה בשבילי לתפיסה.

איך הוא היה חוגג? עם מי הוא היה חוגג? איך החיים שלו היו נראים? מה היה תופס את רוב היום שלו? עבודה? הורות? משהו אחר?

אני מתגעגע אליך ציקי. ומקדיש לך את השיר הזה:

חלום על ציקי

אתמול בלילה חלמתי על ציקי.

הוא שכב בתכריכים, אבל לא פחדתי אלא ניגשתי אליו, ודיברתי אליו, ואמרתי לו "תתעורר! תקום!"

והוא התיישב וחייך אליי. לא חיוך מפחיד, אלא חיוך שמח כזה. כאילו שיחקנו משחק וגיליתי שהוא העמיד פנים, ועכשיו הכול בסדר.

חבל שזה לא הופך את הכול לבסדר באמת.

יום הזיכרון לחללי צה"ל 2013

היום הזה לפעמים יותר קשה מיום האזכרה עצמו. אולי מפני שזהו אבל משותף לכל כך הרבה אנשים.

אולי מפני שכשאבא שלי מזכיר את שמו של ציקי, קולו נשבר, או מפני שאמא שלי לפעמים בוכה כאילו בלי סיבה.

אבל יש הרגשה כבדה כזו באוויר, כאילו המון לבבות נשברו באותו זמן, וכל כך הרבה דמעות נשפכו ועכשיו נשפכות שוב.

גם הקירבה הזו ליום העצמאות היא קשה מנשוא. העומדים במוקדי ההחלטות עשו את ההחלטה ממקום של שיקולים לקדם את ההבנה של המחיר שנאלצנו לשלם עבור העצמאות שלנו, אבל הם לא חשבו על כל אלפי האנשים הללו שיבואו ממקום של שכול - ויהיה מצופה מהם לעבור לחגיגות בין לילה.

זה לא עובד ככה. כל מי שחווה שכול יודע שזה לא מפסק שאפשר להזיז לכאן ולכאן.

אז אולי מישהו שחווה שכול יידע לקום במוקדי ההחלטות ולומר שהגיע הזמן להפריד בין שני הימים הכל כך שונים הללו. המקום שבו זוכרים את הגיבורים, ומזילים דמעה, ונכנסים לעצב כי נזכרים בכל מה שהפסדנו בכך שאיבדנו את האהוב שלנו, והמקום שבו אנחנו מכבדים את המדינה וחוגגים את קיומה ואת הולדתה.

אני מקווה.

מאחל לכולם שיום הזיכרון יעבור עליהם בקלות כמה שאפשר, ושלא ישכחו אף פעם, אך גם יידעו להסתכל קדימה ולא רק לאחור.

שמונה שנים לנפילתו של ציקי

שמונה שנים מאז שציקי נהרג, והעולם משתנה מסביבנו. ציקי הוא הקבוע היחיד בעולם הזה בשבילי.

אני מביט בתמונות האחרונות שלו, והוא עייף אבל נראה במצב רוח טוב, כפי שהיה בדרך כלל. הוא ידע לשמור על מצב רוח טוב גם כאשר דברים לא ממש הסתדרו. הוא תמיד חשב על פתרונות ואיך לשפר ולמצוא דרך להגיע למה שהוא ואלה הקרובים אליו רצו או היו צריכים להגיע אליו.

פעם, הוא היה צריך כסף לכרטיס טיסה. הוא ידע שלא יוכל לממן אותו בעצמו, אז ביקש את הכסף ממני. ידעתי שהוא יחזיר מה שלא יהיה. אם יש מישהו שאפשר לחתום בשבילו על משכנתא, ציקי היה האיש.

כולנו נהנינו מהאנרגיה שלו, החיוניות ושמחת החיים. לפעמים זה הזיכרון שהכי ברור לי ממנו. היכולת הזו לקום, לעשות, ולהתמקד במטרה שלפניו בצורה הכי פשוטה וישירה שיש. ובין לבין לעזור, לחייך, לספר בדיחה, וגם להתלונן קצת.

הוא היה אח שלי, אבל גם בן, וחבר טוב לכל מי שהיה קרוב אליו. ידע ליהנות מהחיים, וידע גם מתי להיות רציני ולשים את הצחוק בצד.

כולנו נתגעגע אליך, אולי מסיבות שונות ומכיוונים שונים, אבל היית ונשארת אור בחיים שלנו.

עד שניפגש שוב,

 

אחיך, אורן.



אזכרה לציקי

השנה האזכרה לזכרו של ציקי תתרחש ב-22 למרץ, יום שישי, 2013 בשעה עשר  בבוקר. נתראה בבית העלמין במזכרת בתיה.

יהי זכרו ברוך

התכוונתי לכתוב ביום ההולדת של ציקי

ופיספסתי אותו לצערי. לפחות מבחינת הכתיבה.

האמת היא שיותר חשבתי עליו ביום ההולדת שלי, שהיה ב-22 לנובמבר. 

אבל הוא במחשבותיי כל הזמן. אני כל הזמן חושב, מה ציקי היה עושה? האם הוא היה לוקח את ההחלטה הזו? האם זה מה שהוא היה מעודד אותי לעשות? ואם הוא היה כאן עכשיו, האם הוא היה שמח בשבילי, או עצוב?

אני לא מתיימר לדעת מה הוא היה חושב, אני רק יכול להזכר באיזה אדם הוא היה, ולנסות להעריך איך הוא היה מתנהג ובהתאם לאיזה סטנדרטים וכיוון.

אני יודע שאני צריך לנסות להזכר בו רק במובנים חיוביים, אבל העצב שבחסרונו מציף אותי כל פעם. אין לי מה לעשות בעניין.

מתגעגע אליך ציקי.

יום הזיכרון 2012

היום יום הזיכרון.

אני לא יודע כמה מכם יודעים, אבל השנה, היום הזה הוא גם אותו יום בו ציקי נהרג. ב-25 לאפריל, 2005, בשעות הערב, נהרג ציקי מירי דו-צדדי.

אין באמת כזה דבר ירי דו-צדדי, או אש ידידותית, אבל כנראה שאין באמת מילים שאפשר להשתמש בהן בצורה טובה כדי לתאר ירי בשוגג.

המילים "אש ידידותית" תורגמו מהמושג "Friendly fire" שהוא מושג אמריקאי (למיטב ידיעתי) שנועד לתאר ירי של כוח צבאי נגד אנשים השייכים לאותו צבא. במרבית המקרים זוהי טעות טראגית.

גם במקרה הזה.

אני יודע שאת יום הזכרון של ציקי מציינים בתאריך העברי. אבל היות ואנחנו משתמשים ביום-יום בלוח השנה הגרגוריאני, אני תמיד אזכור את היום הזה. הוא נצרב אצלי במוח. אני אזכור איפה הייתי, מה עשיתי, ואיך קיבלנו את ההודעה על מותו של ציקי.

בשנייה התהפך העולם שלנו. הפכנו מאלה שקוראים, שומעים וצופים בטרגדיות הקשורות לצבא, לכאלה שמעורבים בטרגדיה כזו.

ואז אי אפשר להתרחק יותר, אי אפשר לסתום את האוזניים, לסגור את העיניים, לשנות נושא. אי אפשר כי זה הדם שלנו, לא דם של אף אחד אחר.

גם לפני כן הייתה לנו טרגדיה כזו, כאשר בן דודה שלי נהרג שבועיים לפני סיום השירות הצבאי שלו ולפני שיצא מלבנון. זה היה כואב אבל, אפילו לא קרוב להרגשה הזו.

אני עובר את היום הזה כל שנה, עם דמעות בעיניים, עצב וכאב בלב. ואני זוכר את ציקי. אני תמיד זוכר אותו. יש לי את התמונה שלו לידי תמיד, ולמרות שאומרים שצריך לזכור אדם כפי שהיה בשיאו, ולחגוג את קיומו, קשה להתעלם מהנסיבות. אולי בלתי אפשרי להתעלם.

בשבילי, היום הזה הוא הרבה יותר משמעותי מיום הזכרון הממלכתי. השנה במקרה יוצא ששניהם חלים באותו יום, אבל בשנים קודמות, זה היום שבו המיתר בלב רעד יותר.

אוהב אותך ציקי, ותמיד זוכר.

אורן והמשפחה

אזכרה לציקי 2012, והסרת לוט

שלום משפחה וחברים!
באיחור מסוים, אני מפרסם תמונות של הפסל הצבעוני שהוצב במזכרת בתיה לזכרו של ציקי, בגן המשחקים שנקרא על שמו. האזכרה נערכה בעשר ורבע בבוקר יום שישי ה-30 למרץ.


יהי זכרו של ציקי ברוך. אוהב אותך וכואב, 
אורן.

גלעד חזר

אני נזכר בציקי כשאני רואה את גלעד. גם ציקי היה רזה (גם אם לא כל כך רזה).


אבל יותר בגלל תווי הפנים, עצמות הלחיים הגבוהות.


וגם אם אני כמעט ולא כותב, אני לא שוכח ואף פעם לא אשכח.


אני שמח שהחזירו את גלעד גם עם המחיר הכבד ששילמנו ועוד נשלם. ברור לי שזה לא מחיר סביר או שצריך לשלם. אבל איך אפשר להפנות את הגב לחייל שלנו? כשאנחנו יודעים שהוא נמצא במרחק קצר מישראל.


כל המקטרגים אומרים בעצם, תקריבו את החייל האחד כדי להציל מאות או אלפים פוטנציאליים.


אני אומר, תבחרו ממשלה שתשנה את הגישה אם באמצעות הרתעה אפקטיבית, או באמצעות חתימת הסכם שלום או שביתת נשק אמיתית.


אל תקריבו חיילים, כי זה מה שבאמת ישבור את המדינה הזו. המדינה הזו בנויה על האזרחים שלה כי הם גם החיילים שלה.


אם היא תקריב אותם או תפנה אליהם את הגב כשהם נשבים, אז אין שום סיבה להקריב בשביל המדינה.


נשמע אנוכי? לא ממש. מדינה זה עיקרון שנוצר בשביל לאחד אנשים במטרה משותפת של חיים טובים יותר. ברגע שהמדינה לא ממלאת את העיקרון הבסיסי הזה היא מבטלת את הבסיס והסיבה לקיומה.

חבל שציקי לא כאן

אם יש ספק למישהו שהוא היה לוקח חלק פעיל במה שקורה היום במדינה - אני יכול להגיד לכם בעיניים עצומות: הוא היה שם. פותח אוהל, צועד איתם, מצייר סיסמאות, הכול.

למה? כי תמיד היה לו אכפת. אכפת מהמשפחה, מהחברים, מהמקום שבו הוא חי.

ציקי לא היה יכול לשבת בבית, ולצפות בטלויזיה מה קורה ולא לצאת ולהשתתף.

אני בטוח שהוא היה מוצא את הזמן, גם בלוח הזמנים שלו שהיה תמיד צפוף, להרים את הראש ולהשתתף, להיות חלק ממה שקורה. אחרי הכול, זו הסטוריה בהתהוות.

כולנו אוהבים כל כך להתלונן שזה הפך לספורט הלאומי. אנחנו אוהבים לצקצק בלשון, לבכות ולהכנס לדכאון. אבל לצאת לרחובות ולהביע מחאה - עד עכשיו זה פשוט לא קרה.

אם לי כואב שאני לא יכול להיות שם עכשיו בעצמי, ולו רק להראות נוכחות, להיות עוד אדם נוכח במאבק הזה, החשוב, אז אני יודע, ובטוח, ומשוכנע שציקי עם האש הפנימית שלו, היה נוכח שם אם היה יכול. אולי לא ביום הראשון או בשבוע הראשון, אבל כל זה לא היה עובר לידו.

אתה אצלי בלב אח שלי. מתגעגע.

Susi's Words honoring Tsiki after six years * מילותיה של סוזי לרגל שש שנים

This is a link to the post on Susi's Blog: זהו הלינק לפוסט של סוזי - כתוב באנגלית

Remembering Tsiki 2011

צוואה

לפעמים אני שוקע במחשבות על מה היה לו ציקי היה כותב צוואה.

כמובן שאני לא מתכוון לשאלה מה היה נותן למי וכדומה. זה לא לגבי רכוש אלא יותר לגבי מסר פרידה.

כתובה או מצולמת. עדיף מצולמת, למרות שזה יותר כואב לראות אותו מדבר מתוך המסך ולדעת שאין אפשרות לדבר איתו פנים אל פנים.

ואם הייתי מוצא מכתב שהוא כתב למקרה ויקרה לו משהו.

אבל לא מצאנו כזה מכתב. ובגיל צעיר כזה, מרחיקים כל מחשבה על המוות מהראש.

אבל אולי כולנו צריכים לכתוב כזה מסר לאנשים שאנחנו אוהבים.

זה בשבילם, לא בשבילנו. אם אנחנו לא נהיה כאן יותר - הם ישארו ואיתם ישאר מין חור כזה בחיים שלהם. והמסר שנשאיר יעזור להתחיל למלא את החור הזה. את הריקנות.

אולי רק קצת. אבל לפעמים גם קצת זה דיי הרבה.

אזכרה לציקי. שש שנים

שלום לכולם.

השנה האזכרה היא ב-15 לאפריל, בשעה 10 בבוקר בבית העלמין הצבאי שבמזכרת בתיה.

תודה לכולם.

יום הולדת לציקי

לפני ארבעה ימים חל יום הולדת לציקי.

אם הוא היה בחיים היום, הוא היה בן 28.

אני נמצא בסינגפור, אבל הלב שלי איתו.

כמו כל שנה, היינו חוגגים ביחד. וכבר חמש שנים שזה לחוד.

רציתי גם לשלוח תנחומים למשפחות ההרוגים של השריפה בכרמל, ואיחולי החלמה מהירה לכל הפצועים.

שתבוא עלינו שנה טובה ושלווה.