שמונה שנים מאז שציקי
נהרג, והעולם משתנה מסביבנו. ציקי הוא הקבוע היחיד בעולם הזה בשבילי.
אני מביט בתמונות האחרונות
שלו, והוא עייף אבל נראה במצב רוח טוב, כפי שהיה בדרך כלל. הוא ידע לשמור על מצב רוח
טוב גם כאשר דברים לא ממש הסתדרו. הוא תמיד חשב על פתרונות ואיך לשפר ולמצוא דרך להגיע
למה שהוא ואלה הקרובים אליו רצו או היו צריכים להגיע אליו.
פעם, הוא היה צריך כסף
לכרטיס טיסה. הוא ידע שלא יוכל לממן אותו בעצמו, אז ביקש את הכסף ממני. ידעתי שהוא
יחזיר מה שלא יהיה. אם יש מישהו שאפשר לחתום בשבילו על משכנתא, ציקי היה האיש.
כולנו נהנינו מהאנרגיה
שלו, החיוניות ושמחת החיים. לפעמים זה הזיכרון שהכי ברור לי ממנו. היכולת הזו לקום,
לעשות, ולהתמקד במטרה שלפניו בצורה הכי פשוטה וישירה שיש. ובין לבין לעזור, לחייך,
לספר בדיחה, וגם להתלונן קצת.
הוא היה אח שלי, אבל
גם בן, וחבר טוב לכל מי שהיה קרוב אליו. ידע ליהנות מהחיים, וידע גם מתי להיות רציני
ולשים את הצחוק בצד.
כולנו נתגעגע אליך,
אולי מסיבות שונות ומכיוונים שונים, אבל היית ונשארת אור בחיים שלנו.
עד שניפגש שוב,
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה