אם יש ספק למישהו שהוא היה לוקח חלק פעיל במה שקורה היום במדינה - אני יכול להגיד לכם בעיניים עצומות: הוא היה שם. פותח אוהל, צועד איתם, מצייר סיסמאות, הכול.
למה? כי תמיד היה לו אכפת. אכפת מהמשפחה, מהחברים, מהמקום שבו הוא חי.
ציקי לא היה יכול לשבת בבית, ולצפות בטלויזיה מה קורה ולא לצאת ולהשתתף.
אני בטוח שהוא היה מוצא את הזמן, גם בלוח הזמנים שלו שהיה תמיד צפוף, להרים את הראש ולהשתתף, להיות חלק ממה שקורה. אחרי הכול, זו הסטוריה בהתהוות.
כולנו אוהבים כל כך להתלונן שזה הפך לספורט הלאומי. אנחנו אוהבים לצקצק בלשון, לבכות ולהכנס לדכאון. אבל לצאת לרחובות ולהביע מחאה - עד עכשיו זה פשוט לא קרה.
אם לי כואב שאני לא יכול להיות שם עכשיו בעצמי, ולו רק להראות נוכחות, להיות עוד אדם נוכח במאבק הזה, החשוב, אז אני יודע, ובטוח, ומשוכנע שציקי עם האש הפנימית שלו, היה נוכח שם אם היה יכול. אולי לא ביום הראשון או בשבוע הראשון, אבל כל זה לא היה עובר לידו.
אתה אצלי בלב אח שלי. מתגעגע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה