יום שלישי, אוגוסט 16, 2011

חבל שציקי לא כאן




אם יש ספק למישהו שהוא היה לוקח חלק פעיל במה שקורה היום במדינה - אני יכול להגיד לכם בעיניים עצומות: הוא היה שם. פותח אוהל, צועד איתם, מצייר סיסמאות, הכול.

למה? כי תמיד היה לו אכפת. אכפת מהמשפחה, מהחברים, מהמקום שבו הוא חי.

ציקי לא היה יכול לשבת בבית, ולצפות בטלויזיה מה קורה ולא לצאת ולהשתתף.

אני בטוח שהוא היה מוצא את הזמן, גם בלוח הזמנים שלו שהיה תמיד צפוף, להרים את הראש ולהשתתף, להיות חלק ממה שקורה. אחרי הכול, זו הסטוריה בהתהוות.

כולנו אוהבים כל כך להתלונן שזה הפך לספורט הלאומי. אנחנו אוהבים לצקצק בלשון, לבכות ולהכנס לדכאון. אבל לצאת לרחובות ולהביע מחאה - עד עכשיו זה פשוט לא קרה.

אם לי כואב שאני לא יכול להיות שם עכשיו בעצמי, ולו רק להראות נוכחות, להיות עוד אדם נוכח במאבק הזה, החשוב, אז אני יודע, ובטוח, ומשוכנע שציקי עם האש הפנימית שלו, היה נוכח שם אם היה יכול. אולי לא ביום הראשון או בשבוע הראשון, אבל כל זה לא היה עובר לידו.

אתה אצלי בלב אח שלי. מתגעגע.

יום שני, אפריל 25, 2011

יום שלישי, אפריל 12, 2011

צוואה

לפעמים אני שוקע במחשבות על מה היה לו ציקי היה כותב צוואה.
כמובן שאני לא מתכוון לשאלה מה היה נותן למי וכדומה. זה לא לגבי רכוש אלא יותר לגבי מסר פרידה.
כתובה או מצולמת. עדיף מצולמת, למרות שזה יותר כואב לראות אותו מדבר מתוך המסך ולדעת שאין אפשרות לדבר איתו פנים אל פנים.
ואם הייתי מוצא מכתב שהוא כתב למקרה ויקרה לו משהו.
אבל לא מצאנו כזה מכתב. ובגיל צעיר כזה, מרחיקים כל מחשבה על המוות מהראש.
אבל אולי כולנו צריכים לכתוב כזה מסר לאנשים שאנחנו אוהבים.
זה בשבילם, לא בשבילנו. אם אנחנו לא נהיה כאן יותר - הם ישארו ואיתם ישאר מין חור כזה בחיים שלהם. והמסר שנשאיר יעזור להתחיל למלא את החור הזה. את הריקנות.
אולי רק קצת. אבל לפעמים גם קצת זה דיי הרבה.

יום שני, אפריל 04, 2011

אזכרה לציקי. שש שנים

שלום לכולם.

השנה האזכרה היא ב-15 לאפריל, בשעה 10 בבוקר בבית העלמין הצבאי שבמזכרת בתיה.

תודה לכולם.

יום שני, דצמבר 06, 2010

יום הולדת לציקי

לפני ארבעה ימים חל יום הולדת לציקי.

אם הוא היה בחיים היום, הוא היה בן 28.

אני נמצא בסינגפור, אבל הלב שלי איתו.

כמו כל שנה, היינו חוגגים ביחד. וכבר חמש שנים שזה לחוד.

רציתי גם לשלוח תנחומים למשפחות ההרוגים של השריפה בכרמל, ואיחולי החלמה מהירה לכל הפצועים.

שתבוא עלינו שנה טובה ושלווה.

יום שני, אוקטובר 11, 2010

לא שוכח

גם כאן, אני מחזיק את התמונה של ציקי בארנק. ומתגעגע אליו כל הזמן.

גם בחגים וגם בימים רגילים. אבל אני יודע שהוא איתי אפילו אם אני לא יכול לבקר בקבר שלו.

הוא איתי בתוך הלב שלי, בזכרונות שלי ממנו, במשפחה שמתגעגעת ותמיד תכאב את המקום הריק שנשאר בלעדיו.

הוא איתי גם כשאני שומע חדשות משמחות על החברים שהוא השאיר אחריו.

אני יודע שהוא היה שמח בשבילם ושמח איתם.

אבל הוא חסר לי. כל הזמן.

יום שלישי, אוגוסט 17, 2010

ארבעה חודשים חלפו

מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה.

אני יכול לתרץ ולומר שעברתי למדינה אחרת לתקופה, ולא היה לי זמן וכו' וכו'..

זה לא מספיק.

הבטחתי לעצמי לכתוב כאן לפחות פעם בחודש, ואני לא עומד בהבטחה.

אני אשפר את המצב.

מתגעגע אליך אח שלי.

יום שני, אפריל 12, 2010

מילים מאת נדב, חברו הטוב של ציקי

ציקי,
עדיין, אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותך אני עדיין מרגיש שאתה מלווה אותי לאורך כל הדרך. ישנו משפט שאומר "האדם הוא עולם קטן", המשמעות היא שכל מה שסובב אותנו מצוי גם בתוכנו. כך אני מאמין, שגם אתה כל הזמן נמצא איתנו וחווה את אותם הרגשות ואותם המצבים. מבחינתי אין כאן פרידה.

תמיד סימלת לי תכונות של נתינה, אהבה, השפעה, אופטימיות שאותם אני מנסה לקחת איתי כל יום. אני לא אשכח בחיים את כל החויות שעברנו ביחד בתיכון, בעבודה שבה העברנו כל כך הרבה שעות ביחד, כשטיילנו בחו"ל, המפגשים עם החברים ובעיקר השיחות שהיו לי רק איתך על משמעות החיים שיחות שהייתי מקיים רק איתך. כשעזבת איבדתי חלק מעצמי, משמחת החיים שלי אך גם הובלת אותי לדרכים חדשות עם משמעות ועל זה אני מודה לך תמיד.

ציקי, כמו שאמרתי אתה איתי, אתה עם כולנו, מבחינתי אין עבר הווה ועתיד, לאהבה אין זמן ומקום, אהבה זו נצחיות הרי כולנו אחד ואני מאמין שיום אחד גם נרגיש את זה. תודה אחי היקר,

ממני ומהחברים אוהבים, זוכרים ומרגישים תמיד!


***

Tsiki,
Even now, after all this time that I have not seen you, I still feel you're keeping me company all this time.
There's an expression that says "a man is a small world" and that's how I feel. that what's around us is also inside us. So I believe that you're with us all the way, through the same emotions and the same expriences. For me there's no goodbye.
You always were a symbol of giving, love, influence, and optimism which I try to take along with me every day. I will always remember the things we went through together in highschool, at work where we spent so many hours, and while traveling together abroad. Meeting with the friends and especially the talks we had about the meaning of life. Talks I only had with you.
When you left us I lost a part of me, of my joy of life, but you also led me to new places, meaningful places, and for that I'll always be greatful to you.
Tsiki, as I said, you're with me, with all of us. for me there's no past present or future. Love surpasses time and space. Love is eternal. After all, we're all one and I believe that one day we'll all feel it. Thank you dear brother.
From myself and the friends,
Loving, remembering and feeling always.

יום שבת, אפריל 03, 2010

ציקי אהבת חיינו - שנה 5 מאת תרצה (אמא של ציקי)

ציקי אהוב שלנו.

5 שנים כבר עברו מאז שחיבקתי אותך ונישקתי לך על העיניים , 5 שנים מאז שחיבקתי אותך.

כבר 5 שנים ואני עדיין לא מסוגלת לפתוח את ארון הבגדים שלך ובחדר שלך כאילו הזמן קפא והנה עוד מעט אתה חוזר.

כבר 5 שנים שאני מנסה להבין מה אומר המשפט הטיפשי על "הזמן עושה את שלו" או השאלה כמה זמן עבר מאז?. האם הכוונה היא שאני אמורה להתגעגע אליך פחות? לכאוב פחות? להתייסר פחות? האם הכוונה שאנשים מסביב חושבים שפחות כואב או שפשוט פחות נעים להראות לעולם עד כמה כואב יותר עם כל יום שעובר.

כבר 5 שנים שאני מנסה להיות סבלנית גם כשאני בוערת מבפנים, מבינה גם כשנמאס לי מהכל, מתחשבת כשבא לי לצרוח ולבעוט.

יש לי סיפור שקראתי באינטרנט שריגש אותי ואפשר לי הקבלה להתמודדות היומיומית שלנו עם זו של יצחק פרלמן הכנר הנכה ברגליו

אני מדגישה את הנכות שלו כי כהורים שכולים גם אנחנו נכים.

ב-18 בנובמבר 1995 הגיע יצחק פרלמן הכנר לבמה, כדי להופיע בקונצרט באולם אברי פישר במרכז לינקולן שבניו יורק. ההגעה לבמה לא הייתה פשוטה עבורו. הוא חלה במחלת הפוליו בהיותו ילד, ולכן יש לו חישוקי ברזל החובקים את שתי רגליו והוא הולך בעזרת שני קביים, צעד אחר צעד, בקושי ולאט.

גם באותו יום, כמו תמיד, הוא הלך בקושי, ועדיין בהילת מלכות, עד שהגיע לכיסאו. לאחר שהתיישב לאט, הניח את הקביים על הרצפה, התיר את החישוקים שסביב רגליו, משך רגל אחת לאחור ואז יישר את האחרת קדימה. לאחר מכן התכופף לפנים כדי להרים את הכינור, הניח אותו מתחת לסנטרו, הניד ראשו אל המנצח והתחיל לנגן. קהל השומעים שלו כבר רגיל לרצף הפעולות הזה. הם היו מתיישבים בשקט בזמן שהוא עושה את דרכו לאורך הבמה אל מקומו והיו נשארים במקומותיהם, שקטים, כשהוא מתיר את חישוקי הברזל מעל רגליו ומחכים עד שהוא מוכן לנגן.

אך בשלב זה משהו השתבש. כשהוא רק החל לנגן את הצלילים הראשונים, נקרע אחד ממיתרי הכינור. היית יכול לשמוע את הניפוץ, כמו יריית רובה בחדר –היה ברור מה המשמעות של צליל זה. אנשים שהיו שם באותו ערב אמרו לעצמם: "חשבנו שהוא יצטרך לקום, לחבר שוב את חישוקי הברזל, להרים את הקביים ולדדות אל מחוץ לבמה, כדי למצוא כינור אחר או כדי למצוא מיתר אחר". אבל פרלמן לא עשה זאת. הוא חיכה לרגע, עצם את עיניו ואז סימן למנצח להתחיל שוב. התזמורת החלה לנגן והוא המשיך מהמקום שבו הפסיק. הוא ניגן בלהט ועוצמה, כפי שמעולם לא שמעו אותו. כמובן שכל אחד יודע שבלתי אפשרי לנגן במסגרת סימפונית עם שלושה מיתרים בלבד, אבל באותו ערב יצחק פרלמן סרב להתייחס לכך. יכולת לראות אותו מאלתר, משנה, מחבר מחדש את היצירה בראשו. בנקודה מסוימת זה נשמע כאילו הוא מכוון מחדש את המיתרים כדי להפיק מהם צלילים חדשים, צלילים שלא הופקו קודם לכן. כשהוא סיים, האולם היה שקט להפליא. ואז הקהל נעמד על רגליו והחל להריע. הייתה התפרצות של מחיאות כפיים מכל פינה באודיטוריום. כולנו עמדנו על רגלינו, צועקים ומריעים, עושים את כל מה שיכולנו כדי לבטא כמה אנחנו מעריכים את מה שהוא עשה. הוא חייך, ניגב את הזעה מעל מצחו, הרים את הקשת כדי להשקיט אותנו, ואז הוא אמר, לא ביוהרה, אלא בשקט, בטון מופנם:

"אתם יודעים, לפעמים זה מתפקידו של האמן למצוא כמה מוסיקה הוא יכול להפיק עם מה שיש לו".

איזה משפט רב כוח. המשפט הזה ממשיך להדהד בראשי מאז ששמעתי אותו. ומי יודע, ייתכן וזוהי דרך חיים לא רק לאמנים אלא עבור כולנו. הנה אדם שהכין את עצמו כל חייו, כדי לנגן מוסיקה בכינור עם ארבעה מיתרים. אך לפתע, באמצע קונצרט, הוא מוצא את עצמו רק עם שלושה מיתרים ומצליח להפיק מוסיקה משלושה מיתרים. המוסיקה שהוא יצר באותו לילה עם שלושה מיתרים בלבד, הייתה כל כך יפה ומקודשת, יפה מכל מה שהוא יצר קודם, כשהיו לו ארבעה מיתרים. את הכתבה הזאת כתב ג'ק ריימר יוסטון כרוניקל.

על כן, ייתכן שהתפקיד שלנו בעולם רעוע ולא בטוח זה, שבו אנחנו חיים, הוא ליצור מוסיקה, בהתחלה עם כל מה שיש לנו, וכשזה בלתי אפשרי עוד, אז ניצור מוסיקה עם מה שנשאר לנו.

המוסיקה אתך ציקי הייתה מדהימה ואילו היום אנחנו מצליחים להפיק מוזיקה אחרת שונה, עם הרבה קשיים וכאב. ביצירת המוסיקה, אתם החברים יש לכם חלק ענק - אתם הקביים שלנו וגם הכינור . אני מתכוונת כמובן גם לחברים שלך ציקי ולמשפחתי היקרה - אתם לוקחים חלק נכבד ביכולת שלנו לתפקד ביום יום, כי בלעדיכם לא היינו יכולים להפיק ולו צליל אחד.

מה יש לומר,ציקי, חמש שנים חלפו עברו ושוב חג פסח ושוב הגינה פורחת

בלעדיך. לאחרונה שמוליק הגנן הזכיר לי שלפני 5 שנים שאלת אותו אם הגינה שאך

זה הקים, תפרח בפסח ! והוא וענה לך שכן ואתה טרחת לצלם אותה מכל זווית אפשרית.

כן אנחנו ממשיכים לטפח את הגינה שלעולם לא תראה בפריחתה! איזו החמצה ! איזה תסכול!

אני רואה את חבריך ולא יכולה שלא לדמיין איך אתה היית נראה – פרח יפהפה בן 28

צעיר, גבוה, חתיך, ותמיד תמיד מחייך חיוכים אוהבים.

אנחנו מחזיקים מעמד כי החיים שלנו הם לא רק שלנו אלא גם של אנשים שאוהבים אותנו.

אנחנו נצטרך להתאפק עד שנגיע אליך וזה לא פשוט.

אוהבים ומתגעגעים אליך כל המשפחה.

תודה לכל הנוכחים שטורחים ובאים כל שנה לחלוק כבוד לציקי ולזכור אותו . אין מחווה יותר

גדולה מזו עבורנו.

****

Tsiki our beloved.

5 years have passed since I hugged you and kissed you on the eyes, 5 years since I hugged you.

5 years already and I still cannot open the closet in your room as if time stopped and you will return soon.

For 5 years I try to figure out what the stupid sentence "Time heals all wounds" says or the question of how long has passed? Does that mean I'm supposed to miss you less? Hurt less? Suffer less? Does that mean people around think it’s less painful or just that it is less nice to show the world how much it hurts more every passing day.

For the last 5 years I try to be patient even when I was burning inside, I understand even when I’m fed up with everything, thoughtful even when I want to kick and scream.

I read a story online that touched me and gave me a perspective to our everyday dealing with this, of the violinist Itzhak Perlman who is handicapped.

I emphasize his disability because as bereaved parents we are also disabled.

On 18 November 1995, violinist Itzhak Perlman came onstage to perform at the concert hall Avri Fisher, New York Lincoln Center. Getting on stage was not easy for him. He had polio disease as a child, so he has iron braces embracing both his legs and he walks with two crutches, step by step, slowly and with difficulty.

Even that day, as always, he walked with difficulty, and yet with an reverence about him, until he reached his chair.

After he sat down slowly, put his crutches on the floor, undid the braces around his legs, pulling one leg back and then aligning the other forward. Then bent forward to pick up the violin, put it under his chin, nodded to the conductor to begin. His audience is already used to this sequence. They would sit quietly while he makes his way across the stage to his place and remain in their seats, quiet and, when he allows the iron braces over his feet and waiting until he was ready to play.

But at this point something went wrong. When he just started playing the first notes, one of the violin strings broke. You could hear the tear, like a rifle shot in the room - it was clear what the significance of this sound. People who were there that night said to themselves: "We thought he would have to get up, reconnect the iron hoops, lift the crutches to hobble off the stage, to find another violin or a replacement string." But Perelman did not. He waited a moment, shut his eyes and then signaled the conductor to start again. The band began playing and he continued from where he left off. He played passionately and with strength, as they had never heard it. Of course, everyone knows it's impossible to play in symphony with only three strings, but that night Itzhak Perlman refused to accept that. You could see him improvising, changing, rewriting the piece in his head. At one point it sounded like he redirects the strings to produce new sounds, sounds that were never produced earlier. When he finished, the room was amazingly quiet. Then the crowd stood up and began to cheer. There was an outburst of applause from every corner of the auditorium. We all stood on our feet, shouting and cheering, doing everything we could to express how much we appreciate what he did. He smiled, wiped the perspiration from his forehead, raised his bow to quiet us, and then he said, not with arrogance, but with a quiet, introverted tone:

"You know, sometimes it is the duty of the artist to see what music he can make with what he got."

What a powerful statement. This sentence continues to reverberate in my head since I heard it. And who knows, it might be a way of life not only for artists but for all of us. Here is a man who was educated his whole life, to play music with a four-stringed violin. But suddenly, in the middle of a concert, he finds himself with only three strings, yet he is able to produce music with only these three strings. The music he created that night with only three strings, was so beautiful and sacred, more beautiful than anything he had created before, when he had four strings.

This article was written by Jack Reimer of the Houston Chronicle.

Therefore, our role in this precarious and uncertain world that we live in, is to create music, beginning with what we have, and when that's not possible anymore, we'll create music with all that is left.

The Music with you Tsiki, was amazing and today we manage to produce another music, different one, with much difficulty and pain. You, our friends have a huge part in creating the music - you are our crutches and violin. I also mean, of course, Tsiki’s friends and my dear family - you take a large part in our ability to function day to day, because without you we could not produce a single note.

What can be said, Tsiki, five years had passed, Passover is here again, and the garden is in bloom.

Without you. Shmulik the gardener recently reminded me 5 years ago you asked him if the garden he just planted, will flourish on Passover! And he answered that it would. So you photographed it from every angle.

So we continue to cultivate the garden which you will never see flowering! What a miss! What a frustration!

I see your friends and I can not stop myself from visualizing how you would look - a beautiful 28 year old flower.

A young, tall, handsome man, always smiling loving smiles.

We survive because our lives are not only ours but also of the people who love us.

We will have to wait until we get to you and it's not simple.

Love and miss you, the whole family.

Thanks to everyone who make the effort to come every year to honor and remember Tsiki. There is no greater tribute than that for us..

יום ראשון, מרץ 28, 2010

חמש שנים * Five Years מאת האח אורן

הזמן מרפא הכול, אומרים.

אני מביט בתמונה של ציקי ויודע שזה לא נכון.

חמש שנים אחרי ואני זוכר בפירוט את היום שבו הודיעו לנו מהצבא.

גם היום אני זוכר את סדר האירועים, מה עשיתי לפני, מה עשיתי תוך כדי ומה עשיתי אחרי.

וגם עכשיו, אני עדיין מרגיש את ההלם שהרגשתי אז. מה שהתעמעם ממרחק הזמן הוא רק עוצמת הרגש.

כל כך הרבה חיים השתנו. קשה לאמוד עד כמה.

החיים זורמים וסוחפים אותנו הלאה. אנחנו זזים ומשתנים כל הזמן. מה שאנחנו חושבים על האירועים בעברנו - גם זה משתנה.

אבל יש איים בזרם הזה של החיים. דברים, מקומות, אירועים ואנשים שנשארים קבועים שם בזכות עצמם, בזכות תכונה שלהם או משהו שמייחד אותם מאחרים. יש כאלה שמיוחדים בזכות דברים חיוביים ויש כאלה שבולטים בגלל תכונות שליליות.

את ציקי אזכור לעולם. לא רק בגלל שהוא אח שלי, אלא בגלל שהוא האיר את העולם הזה כשהוא פסע בו.

***

Time heals all, so they say.
I look at Tsiki's Photo and know that it's not true.
Five years later and I remember in detail the day the army informed us.
Even today I can recall the order of events, what I did before, what I did whilst and what I did afterwards.
And even now, I can still feel the shock I felt then. The only thing that dimmed in the distance of time is the intensity of it.
So many lives changed. It's hard to gauge just how much.
Life flows and sweeps us away. We move and we change all the time. What we think about the events of our past - changes as well.
But there are islands in this flow of life. Things, Places, Events and People that stay permanent there, in their own right. For a quality they possess or something that sets them apart from others. There are those that are special for their goodness, and those who stand out for negative qualities.
I will remember Tsiki for ever. Not just because he is my brother, but because he shown light to this world when he walked on it.

יום ראשון, פברואר 14, 2010

אזכרה 2010 Memorial

השנה תיערך האזכרה לזכר ציקי ביום שישי ה-26 למרץ בשעה 10 בבוקר, בבית העלמין הצבאי של מזכרת בתיה.

במלוא חמש שנים למותו, נזכור.

***

This year, The memorial for Tsiki will be held on Friday 26th of March, 10AM at the military cemetery of Mazkeret Batya.

Five years since he passed, We remember.

יום שני, נובמבר 23, 2009

יום הולדת

אתמול היה יום ההולדת שלי, ושל ציקי יחול ב-2 לדצמבר.

הפעם אני עושה הפרדה בין השניים (כמה שאפשר, כי בסופו של דבר, זה לא אפשרי באופן מוחלט).

מנסה לחגוג השנה גם עם המשפחה, גם עם החברה, וגם עם החברים.

אני לא יכול לומר שזה מה שהוא היה רוצה, כי אני לא יודע מה הוא היה רוצה.

מה שאני יודע זה שאני ארים כוסית לזכרו ב-2 לדצמבר, ותמיד אזכור אותו.

אוהב אותך ציקי, ומתגעגע, וזוכר. הלוואי שהיית כאן איתי, ועם כולם.

יום שני, ספטמבר 07, 2009

סיוטים

היה לי סיוט בלילה. כל מה שאני זוכר זה את הקצה שלו.. איש מכוער מדבר אל ג'וק בחדר גדול ומתפורר בבית ישן ומתקלף ומטונף.

הסיוטים שלי הם נדירים. חלומות רעים לא פוקדים אותי הרבה, וכאלה שקשורים בציקי אפילו פחות.

חלום שהיה לי שבו פגשתי את ציקי והוא לא דיבר אליי הוא חלום שהגדרתי כחלום עצוב מעט, אך אף פעם לא היה לי חלום שציקי היה בו ויכולתי להגדיר אותו כסיוט.

בחודשים האחרונים אין לי חלומות על ציקי. לא כאלה שאני זוכר בכל מקרה. מקווה שהוא יחזור אל החלומות שלי בקרוב.

יום שני, יולי 27, 2009

שגרה והשאר

השגרה סוחפת אותי ואת כולם. אנשים ממשיכים עם העבודה, הלימודים, מערכות היחסים והדברים הקטנים של החיים.
אצלי השגרה מעמעמת את החיים. לטובה ולרעה.
אני לא שוכח ולעולם לא אשכח. גם יש את כל חודש אפריל (לפחות) שבו אין כל דרך להתחבא ממה שקרה ואני גם לא רוצה.
אבל העבר נצבע בצבעים דהויים. 2005 נראית כבר רחוקה. כל כך הרבה אירועים, זכרונות אחרים מצטברים, והשגרה זורקת שמיכה גדולה על הכול.
אני חושב לפעמים מה ציקי היה חושב על דבר כזה או אחר. איך הוא היה מגיב, ומה הוא היה עושה במקומי. וקשה לי לענות. עם הזמן למדתי שציקי שאני הכרתי היה כמעט רק צד אחד שלו.
אנשים אחרים הכירו צדדים אחרים שלו. חלק הכירו את הצד השובב והמטורף והמצחיק שלו. חלק הכירו טוב יותר את הצד הרציני והמשקיען שלו.
ובשבילי הוא תמיד היה ויהיה האח הקטן שחיפש את קרבתי ואני לא רציתי שיידבק אליי כל הזמן. כמובן שזה היה מזמן ומאז הוא עיבה וחיזק את החוג החברתי שלו והפך לאדם וחבר בזכות עצמו.
את השאלות שאני מתחבט איתן כל יום, אני מפנה אליו, אבל קשה לי לקבל ממנו תשובות. ואני מתגעגע.

יום שני, יוני 22, 2009

חולם עליך ואותך ציקי


שוב יש לי חלומות שכוללים את ציקי.

באחד הוא חווה איתי הרפתקאת מסע, בשני הוא משתתף פסיבי שצופה.

לפעמים הוא מחייך ומדבר הרבה, ולפעמים הוא שותק ומסתכל, כאילו אין לו מה לומר או שהוא רוצה שאבין לבד.

בעבר, החלומות היו מלאי משמעות וכיום הם יותר "חברתיים". הוא שומר על קשר איתי דרך החלומות. (כך זה מרגיש לפחות)

לא תמיד החלומות שמחים, וזה בדרך כלל גם לא ממש קשור למצב הרוח שלי. יכול להיות לי יום עגום וחלום מרגש ושמח בסופו.

בדרך כלל אני לא ממש זוכר אילו דברים נאמרים בחלום ביני לבינו. לפעמים אני זוכר משפט מסוים או מילים בודדות.

אני שמח שהקשר הזה נשמר ומקווה שישאר לעולם.

יום שלישי, יוני 02, 2009

עוד יום

עוד יום ועוד יום ועוד ועוד ועוד.
ימים עוברים, שבועות, חודשים ושנים. הזיכרון שלנו כבני אנוש מתקהה עם הזמן, כדי להקל עלינו וכדי לתת לנו מקום להתקדם קדימה, ולמצוא אושר ושמחה ושלוה.
אצלי זה לא ככה. הזיכרון מתקהה, אבל יש משהו עמוק יותר מזיכרון, וקדום יותר ממיכניזם ביולוגי. קשר שנקטע, אהבה שלא הכרתי שהייתה בי, געגועים שלעולם לא יפסיקו.
הזמן עובר, והחור בלב מתרחב ולא קטן. השכחה היא מבורכת ועוזרת, אך העצב שוקע כמו חומצה ורק יוצר שקע תמידי שלא מתמלא.

יום שלישי, מרץ 24, 2009

מסע אופניים לזכר ציקי 2009 *** עדכונים ***


השנה יתקיים המסע בתאריך 17 לאפריל, יום שישי.
המסע ייצא ממצפה מודיעין שביער בן-שמן.
נפגשים בשעה 9 בבוקר.
כמו בשנה שעברה, ניתן יהיה לשכור אופניים במקום.
לפרטים נוספים נא לפנות לעמוס במספר הטלפון: 052-3344524
להתראות!

יום ראשון, מרץ 22, 2009

אזכרה לציקי

האזכרה לציקי תערך השנה בתאריך ה-3 לאפריל 2009 בשעה עשר בבית העלמין של מזכרת בתיה.

יהי זכרו ברוך.

יום שני, מרץ 09, 2009

ציקי

עברו כחודשיים מאז כתבתי כאן בפעם האחרונה. החיים תפסו אותי, אך אני לא שוכח והזכרון שלך, הפנים שלך, אתה תמיד במחשבותיי ובליבי.
היום כתבתי הודעה ללהקה שלשירים שלה הקשבתי בשנה הראשונה לאחר שנהרגת. השירים של אותה להקה עזרו לי בכך שמאוד התחברתי למסר שבהם. אותה תקופה הייתי במצב של קהות חושים וחוסר תחושה ורגש. ניסיתי להתחבר מחדש לרגש שבי, וזה היה מאוד קשה.
אתה מחבר אותי לארץ הזו יותר מכל אדם או מקום או חפץ. גם כשאני כועס על דברים שקורים כאן, אנשים שמאכזבים, מקומות שכבר לא כמו שהיו פעם, אני יודע שאתה מחבר אותי לכאן דרך האדמה.
זה קשה וכואב וטוב בעת ובעונה אחת.
אני בקשר עם החברים שלך. אנחנו לא מדברים עליך הרבה, אבל אתה תמיד נמצא ברקע.
הימים הקשים מתקרבים. מועד האזכרה שלך, ימי הזכרון, מסע האופניים לזכרך.
העובדה שהרבה, כל כך הרבה אנשים מגיעים ומשתתפים וזוכרים, מראה כמה אתה חשוב להם, וכמה שינית את חייהם.
ועל כך אני שמח.