יום שבת, אפריל 26, 2008

שלוש שנים וציקי איננו

שלוש שנים וציקי איננו. הזכרונות דוהים, מראות שהיו עדיין חדים לפני שנה ושנתיים כבר לא חדים וברורים כמו שהיו.
רק הכאב הבלתי פוסק, החור הזה שנוצר ונותר בלב נמצא שם, לא הולך לאף מקום, לא מתאחה ולא נעלם ולא משתנה.זה כמו כאב רפאים, של אנשים שקטעו להם איבר ועדיין חשים בו מעין גירוד, או כאב, אך אי אפשר לגרד, אי אפשר להקל על התחושה, כי הוא כבר לא שם.
את היום שבו הודיעו לנו מהצבא אני זוכר בבהירות, גם אם דברים אחרים נעשים עמומים. אני זוכר מה אכלנו בארוחת הבוקר, אני זוכר את צבע המדים של האנשים מהצבא, אני זוכר את התגובה של כל אחד ואחת מאיתנו, ואני זוכר את צעקת הבכי של אימי כאילו הדהדה באוזניי לפני דקה.
אני זוכר גם את שיחת הטלפון האחרונה שהייתה לי איתו לפני האירוע. הוא נשמע עייף, ובדיוק עמד לעלות למשמרת במגדל השמירה. דיברנו על דברים של מה בכך, והצטערתי שלא יכול היה להצטרף אלינו ולהנות מהנוף ומהחברה של כולם. כאשר הרגשתי שהוא לחוץ וצריך ללכת המשכתי את השיחה עוד קצת, הרגשתי שיש לי משהו נוסף לומר לו, משהו חשוב, ולא ידעתי מה. אמרתי לו את זה. אמרתי שזה מציק לי כי אני יודע שזה משהו ממש חשוב, ואני לא מצליח להביע אותו במילים. הוא אמר שוודאי אזכר מאוחר יותר, ואומר לו בפעם הבאה שנדבר.
הוא נגע בחיים של כל מי שהיה סביבו, בכל צורה. והוא ממשיך לעשות זאת גם היום כאשר אנחנו נזכרים בו, בחיוך שלו, בתנועות שמיוחדות לו, באנושיות שלו, באהבה שמילאה אותו ונשפכה הלאה אל כולם. היכולת המיוחדת שלו לפשר, לא לעשות עיניין ולא להתעקש על דברים קטנים, אבל כן לעמוד על ביצוע דברים חשובים כמו שצריך.
אני מתגעגע אליך אח שלי.

יום רביעי, אפריל 23, 2008

מסע האופניים 2008 Bicycle Trip


מסע האופניים יתקיים השנה ב-25 לאפריל, וייצא כמו בשנה שעברה בשעה 8:30-9:00 בקירוב.
השנה יהיו שני מסלולים, הרגיל במרחק של כ-14-15 ק"מ, והקצר וקל יותר במרחק של כ-4-5 ק"מ.
ניתן יהיה לשכור אופניים וקסדות במקום (לפי המלאי הזמין).
לאחר המסע יתקיים טקס קצר לזכרו של ציקי.
בהצלחה לכולם.
The Bike trip this year will take place on the 25th of April, and will commence at 8:30-9:00 approximately.
This year there will be two courses, the regular one at 14-15 Km, and the shorter and easier one at 4-5 Km.
Bicycles and helmets will be available for hire according to quantity.
After the trip a short ceremony in memory of Tsiki will take place.
Good trip everyone.

יום שישי, אפריל 11, 2008

ציקי

שלוש שנים שאתה כבר לא איתנו.

לפעמים אנחנו רואים מישהו שדומה לך ברחוב או באוניברסיטה, והאמת שזה גורם לנו לחייך.לחייך כי דברים שמזכירים לנו אותך מזכירים לנו כמה בן אדם טוב היית. כמה רצית לעזור בכל סיטואציה וכמה נתת מעצמך בכל דבר שעשית.

אנו נזכרים בשנים הרבות שהכרנו, את תקופת בית הספר, הטיולים המשותפים לחו"ל ותקופת הצבא.
נזכרים בעיקר בחיוך שלך. חיוך שבאמת גרם לכולנו לחייך בעקבותיך.

לכולנו יש רגעים בחיים שאנחנו מדברים אליך, שואלים אותך מה אתה היית ממליץ לנו לעשות במצבים מסוימים ומה היית חושב על מה שעשינו בסופו של דבר.

תמיד נזכור את חג הפורים האחרון שהיינו ביחד. כולנו התאספנו בבית במזכרת בתיה. הייתה אווירה של שמחה באוויר. כל אחד מצא לעצמו תחפושת זולה ויצאנו למסיבה. המסיבה, האמת, לא היית טובה במיוחד אבל היה כיף כי היינו כולנו ביחד, וכמו תמיד, אתה היית מסמר הערב, המצחיק של החבורה.

השנים שעוברות לא משכיחות את כל הזמנים הטובים והרעים שהיו כשהיינו ביחד, אצלנו הן רק מחזקות וגורמות לנו להתגעגע יותר ויותר.

אני בטוח שאתה יודע שאנחנו חושבים עליך המון, מתגעגעים ואוהבים אותך אפילו יותר.

וזה לא ייפסק לעולם.
החברים.

יום חמישי, מרץ 27, 2008

חודש אפריל





שלום לכולם.



חודש אפריל מתקרב ומגיע. חודש של חג (פסח) וכאב.

מילים יותר קשות לכתיבה, אך ההרגשה ברורה הרבה יותר. כאילו היד מתקרבת לאש והחום עולה.


מנסים להיות יותר עסוקים, להפעיל את הראש על חשבון הלב ולספור את הזמן שעבר, אך זה לא באמת מועיל.


הרגשת הבטן היא הקובעת. וההרגשה קשה והופכת קרביים.


זה חודש קשה לנו כמשפחה מעוד סיבה: קיום טקסי יום הזכרון השונים בקירבה כל כך גדולה לאזכרה האישית שלנו.


פשוט חודש מרוכז של כאב, זיכרון ושקיעה לתוך שכול שהזמן לא באמת מקהה.

יום ראשון, מרץ 09, 2008

אזכרה לציקי

השנה תתקיים האזכרה לציקי ביום שישי ה-11 לאפריל 2008 בשעה 10 בבוקר.
בני משפחה וחברים מוזמנים.

יום שני, פברואר 25, 2008

מה שמעיר את הזכרון * What gets the memory going




היום נסעתי בדרך אל העבודה, ומזווית העין ראיתי פנים של מישהו על המדרכה. ראיתי אותו לשניה אבל הוא נראה כמו ציקי..


אני יודע שזה לא ציקי. אבל דברים כאלה מעירים לי את הזיכרון.



מזכירים לי הבעות פנים שיחודיות לציקי. שאפשר היה הרבה פעמים לקרוא את מצב הרוח שלו על פניו..

הוא יכול היה להראות "פני פוקר", אבל רוב הזמן הוא פשוט הביע את הרגשתו דרך הפנים שלו.



אם היה לא מרוצה, יכולת לדעת.. ואם היה שמח או משועשע - גם לא היה קשה לנחש.


הייתה לו הבעת פנים מאוד מסויימת שהראתה שהוא לא משועשע וחושב שזה לא מצחיק (מה שזה לא יהיה)



וכשהוא היה צוחק, זה היה מכל הלב.


*

Today I went on my way to work and from the corner of my eye, I saw someone's face . I saw him only for a second, but he reminded me of Tsiki..
I know he wasn't Tsiki, but things like that wake my memories.
They remind me of facial expressions which were unique to Tsiki, whom you could read how he feels by the look on his face most times..
He had the ability to show "poker face", but a lot of the time he just let his face show how he feels.
If he wasn't happy, you could tell.. and also if he was happy or pleased - it wasn't difficult to guess.
He had a very distinct look when he was un-amused, and thought that something was definitely not funny (whatever it was).
And when he laughed, it was whole-heartedly.

יום חמישי, פברואר 07, 2008

מסע האופניים לזכר ציקי - 2008 - הודעה מוקדמת


שלום לכולם!


השנה בפעם השלישית, נשוב וניפגש לזכור ולכבד את זכרו של ציקי.

תאריך המסע צפוי להיות ה-25 באפריל.

מסלול הרכיבה צפוי לשנות מיקום למקום חדש, אך עדיין מרכזי וקל לגישה והחניית הרכבים.


חדשות נוספות בנושא בקרוב..

יום שלישי, ינואר 01, 2008

שנה אזרחית חדשה * New Year

שנה אזרחית חדשה נפתחת היום. שנת 2008.
ציקי היה מקדם אותה בחיוך, אני בטוח.
החיים לא עוצרים, הם ממשיכים הלאה בלי לחכות לאף אחד..
וזה חבל כי יש אנשים שבשבילם שווה לעצור את
התנועה הבלתי פוסקת של זרם הזמן, ולתת להם את הכבוד
ולזכור אותם כפי שהיו וכפי שתמיד ייזכרו:
טובים, טהורים בנפשם, וכאלה שגורמים לאלה שמסביבם
לרצות להיות טובים יותר מכפי שהם היו. להשתפר ולשפר.
אני יודע שאני אזכור אותך ציקי. השנה, וכל שאר החיים שלי.

*

A new gregorian year begins today. 2008.
Tsiki would welcome it with a smile, I'm sure.
Life does not stop, it plows on without waiting for anyone..
And it's a pity since there are people for whom stopping the
endless flow of time is worthwhile. To honor them
and to remember them the way they were and the way they
will always be remembered:
Good, Pure of heart, and those who influence the people
around them to want to be better than they are. To improve on
themselves and on others.
I know I will remember you Tsiki. This year, this life.

יום שני, דצמבר 03, 2007

Thanks * תודה

תודה לכל החברים שהגיעו אתמול לזכור את יום הולדתו של ציקי.
היה ערב נעים וטוב עם חיוכים וגם זכרונות.
להרגשתי, ציקי היה שם איתנו וחייך.
*
Thanks to all the friends that came last night to remember Tsiki's birthday.
It was a good and pleasant evening with smiles and memories.
To my feeling, Tsiki sat there with us and smiled.

יום רביעי, נובמבר 21, 2007

Birthday * יום הולדת

יום ההולדת של ציקי מתקרב.
אני זוכר את יום ההולדת שלו כמו שאני זוכר את שלי מפני שתמיד חגגנו ביחד.
היינו יוצאים עם כל המשפחה לבית קפה או מסעדה, אוכלים ארוחה או סתם שותים קפה עם עוגה או קינוח.
עד 2005 אני זוכר רק שנה אחת שלא חגגנו ביחד, וגם אז (שנת 2000) זה היה בגלל שטיילתי בחו"ל תקופה ארוכה.
שבע שנים בינינו שהולכות ומתארכות עם כל שנה שעוברת. יום ההולדת שלי הוא כבר לא שלי מזמן. הוא של הזכרון המשותף של יום ההולדת של שנינו.
לא תמיד שמחתי לחגוג את ימי ההולדת של שנינו ביחד, ועכשיו כבר שנתיים אני מרגיש שזה כמו חלק שחסר לי בחיים. אולי זה ההרגל ואולי זה שהוא פשוט חסר לי.
דברים חדשים קורים, החיים לא עומדים במקום, הם כל הזמן משתנים ומתחדשים.
אבל יש דברים שתמיד ישארו אותו הדבר.
מתגעגע אליך אחי.
*
Tsiki's birthday is coming.
I remember his birthday the same way I remember mine, because we always celebrated together.
We used to go out to a restaurant or a coffee place, have dinner or just coffee with a cake or dessert.
Up until 2005 I only remember one year in which we did not celebrate together (2000) and that was due to my long period of travelling abroad.
Seven years between us which grow longer each passing year. My birthday hasn't been mine for some time now. It belongs to the joint memory of our birthdays together.
I didn't always enjoy sharing my birthdays with him, and for the second year now I feel like a piece is missing in my life. Maybe its the habbit, and maybe its simply that I miss him.
New events unfold. Life does not stand still, they keep changing and renewing.
But some things will always stay the same.
I miss you my brother.

יום שני, אוקטובר 15, 2007

מכתב מחבר אל המשפחה



תשרי תשס"ח



לכבוד משפחתו של ציקי אייל ז"ל, לאחר ששהיתי תקופה ארוכה בחו"ל לצורך לימודים פגשתי חבר מהפלוגה, הוא סיפר לי שציקי נהרג. הרגשתי כאב גדול. רציתי לכתוב לכם המשפחה מתוך רצון להביע צער שקיים באבדן בן משפחה ואדם עם אישיות כל כך טובה. ציקי היה בן אדם מאוד טוב. אהבתי אותו כמפקד במקצועות, הוא תרגל אותנו במא"ג ובתרגולי טעינה ב"רעל" ובמקצועיות מקסימלית. לאחר מכן כשהגיע למבצעית, הוא ידע איך לדבר אלינו החיילים שלו, בגובה העיניים והיה חבר ומפקד בשילוב מדהים. ציקי פעל לטובת חלוקת משימות שווה בין כל חיילי הפלוגה. אני זוכר שיצאנו יחד לסיורי גדר בגולן. אהבתי לצאת אתו במיוחד משום שהיה כיף לשוחח אתו. לציקי הייתה תכונה מדהימה של הכרת הטוב, הוא תמיד היה מחפש להיטיב לחיילים שהיו שותפים עמו למשימות. אחת הפעמים שאני זוכר שיצא מגדר הרגיל הייתה לאחר שהתברר לו שחברי ארי וייס ז"ל, שלחם בצנחנים, נהרג בזמן פעילות מבצעית בשכם. הוא מייד פעל ליצירת קשר עם מפקד החטיבה על מנת שאוכל לצאת לנחם את משפחתו. דבר נוסף שציקי עשה עבורי, היה כשהגיע באופן אישי לביתי כדי לתת להורי תעודת הצטיינות על היותי טען מצטיין בגדוד. הוא שימח את הורי וריגש אותי, חשתי כי הצלחתי במידה רבה, שייכת גם לו.נראה שאלוקים מלקט את הפרחים, שלא תדעו עוד צער ושתנחמו מן השמיים.



דויד קפלן מרעננה חבר מפלוגה מ'

יום שלישי, ספטמבר 11, 2007

About my brother * לגבי אחי

The night before last I had a dream related to Tsiki.
He does not appear in my dreams as often as he used to.
There was a boy in my dream, an Asian boy, but his name was Tsiki.
He was quiet, but he smiled at me. He was lonely, I could feel it.
I spoke to him in hebrew and he replied.
The pain is always there. Behind my eyes, under my breath, inside my heart.
It mixes with other aches sometimes, and becomes almost indistinguishable at times. But given a moment of silence, it shows its signature. Like a flavor of ache.
I daydream about "what-ifs" sometimes. What if I told him more than "be careful" on that last phone call we had? What if I found the source of the dread I was feeling and could translate it into a loud and clear warning?
It's not a feeling of guilt, it's a feeling of a loss, a feeling of missing something good that is no more.
It sucks the air out of my lungs and makes me feel weak and powerless.

*

שלשום בלילה חלמתי על ציקי.
הוא כבר לא מופיע בחלומותיי כמו בעבר.
בחלומי היה ילד. ילד אסיאתי, אך שמו היה ציקי.
הוא היה שקט, אך חייך אליי. הוא היה בודד, יכולתי להרגיש.
דיברתי אליו בעברית והוא השיב לי.
הכאב תמיד שם. מאחורי העיניים, מתחת לנשימה, בתוך הלב.
הוא מתערבב לפעמים עם כאבים אחרים, והופך לבלתי נבדל מהם לפעמים. אך ברגע של שקט, הוא מראה את טבעו, כמו טעם מיוחד של כאב.
אני מדמיין "מה אם?" לפעמים. מה אם הייתי אומר יותר מסתם "תיזהר" בשיחת הטלפון האחרונה שלי איתו? מה אם הייתי יכול לתרגם את המקור של האימה שחשתי אז למילים ברורות של אזהרה?
זו לא הרגשה של אשמה. זו הרגשה של אובדן, שאיבדתי משהו טוב שאיננו עוד.
זה יונק את האוויר מריאותיי, וגורם לי להרגיש חלש וחסר כוח.

יום שני, אוגוסט 06, 2007

מאת: ענת




לציקי היפה שלי

כשאני מסתכלת על בן שכל כך אהבת אני רואה אותך ,דמיון חיצוני ופנימי שלא יתואר.

בן היה בן שנה ו 11 חודשים כשנהרגת...היום הוא כבר בן 4 וחודשים, עברו שנתיים ושלושה חודשים...
איך שהזמן עובר ...אני כל כך מתגעגעת.

החודשים האחרונים הם הקשים לי ביותר כי הגעגועים הגיעו לשיאים חדשים.
בן שואל כמעט כל יום איפה אתה ואני לא יודעת מה לומר, ילד עד גיל 7 לא מבין את תפיסת המוות כמו מבוגר,
אז אני אומרת שאתה נמצא רחוק אז בן אומר שאתקשר אליך עניתי לו שאין לך טלפון אז הוא אמר שאקנה לך אחד..
הוא באמת רוצה אותך, למרות שהיה כל כך צעיר שעזבת אותנו עדיין השקעת בו כל כך הרבה והוא באמת זוכר...כך לפחות אני מתרשמת ומאמינה

התמונה שלך ממוסגרת על יד המיטה
כל יום מסתכלת בה
נזכרת
עדיין לא מאמינה
שזה קרה
לפעמים יורדות דמעות למרות שאני מאוד מופנמת ומדחיקה.
לפעמים בלילה אני מרגישה שאתה נמצא פיזית על ידי ומחפשת רמזים שאכן זה נכון.

נועה נולדה לפני שלושה וחצי חודשים
אחיינית מקסימה שלא תזכה להחזיק
שלא תזכה להריח את ריחה המתוק.

בטח היית מתגאה בה מול חבריך הרבים, כמו שעשית עם בן...

מאז שהלכת הכל השתנה פה,
עם כל השמחה יש הרבה מאוד עצב.
קשה מאוד לקבל את העובדה שלעולם לא נפגש יותר.

החרדות שלי התגברו והמוות נראה תמיד כה קרוב ומאיים
כשאני לוקחת את הילדים לאמא אני תמיד מרגישה שאתה נמצא איתנו בבית
התחושה כל כך חזקה ועמוקה.
החסרון שלך כל כך נוכח.

סוזי יהודיה עכשיו ועשתה לאחרונה מסיבת עליה
היא כאן בזכותך.
זה שאתם לא יחד נראה לי החמצה
כמו רומיאו ויוליה.

אוהבת ומתגעגעת לעולמים

שלך,
אחותך האוהבת
ענת

יום שלישי, יולי 24, 2007

מאת נדב



ציקי...
כשאני חושב על מישהו, באותה שנייה המוח מצייר והלב מרגיש.
כשאני חושב עליך אני רואה בחור נאה, גבוה, חסון, יפה, בעל חן... ככה אני אזכור אותך תמיד. הרגש מתאר לי מישהו טהור, שכולו טוב - נשמה.
לחום שהפצת לסביבה שלך אין תחליף, כל אותם הפעמים שצחקנו, כל אותם הפעמים שדיברנו, כל אותן הפעמים שהקשבת, אין להם תחליף. אותה הרגשה צובטת לי את הלב פעם אחר פעם, כי היא מזכירה לי כמה אתה חסר לי.
אי אפשר לאבד מישהו שהוא כל כך קרוב אליך, אני יודע שאתה עדיין מלווה אותנו. כמו מישהו שעומד מהצד ומדריך בצורה שקטה, נותן ביטחון להמשך הדרך.
אני חושב שלכל אהבה יש את היחודיות שלה,גם לאהבה בין החברים (החבר'ה). גם כשעכשיו אנחנו נפגשים וגם בפעמים שאנחנו לא מדברים עליך אנחנו מרגישים שמשהו יקר חסר לנו, משהו ששום דבר אחר לא יוכל למלא.

אוהב אותך מכל הלב.

חברך נדב.

יום שני, יוני 04, 2007

ציקי

היום נסעתי בדרך מהעבודה, ונזכרתי בך.
האמת שנזכרתי בך "בזכות" דבר לא כל כך יפה. מישהו חתך בין נתיבים לפניי,
וזה הזכיר לי את הפעמים שבהם נסעתי איתך כאשר אתה נוהג, והיית פונה בלי
לאותת.. זה היה משגע אותי והייתי כמעט תמיד מעיר לך, אבל היית אומר "אנחנו
ממילא קרובים לבית, זה לא ממש משנה בתוך המושבה"
עכשיו דברים כאלה כבר לא נראים כל כך חשובים כמו שניראו אז.
הרבה דברים השתנו, ורק אתה נשארת.. קבוע. לא כמו שהיית אמור להיות,
לא כמו שתכננת, לא כמו שצריך.
זה גם הזכיר לי דברים טובים, את החיוך שלך, את הביטחון שלך, אפילו אותך
"מרוח" על הספה אצל ההורים אחרי שבוע ארוך או משמרת ארוכה בעבודה.

מתגעגע אליך אח שלי,

אורן.

יום שישי, אפריל 20, 2007

By Susi




Dearest Tsiki,


Sometimes I wish your phone number still worked. That there was a phone line to wherever you are so I could just tell you all the things that have happened in the last two years. Last night, I sat on the couch with a friend of mine- a girl I went to ulpan with. We sat back and grinned at all our friends laughing and drinking around us. These people, although i've only had a short time with them- well, we have a certain past together. We all came to Israel, went to Ulpan together- and made a home here. Israel is such a different place to me than before, i've laughed and cried and cried and cried and giggled and laughed.


Growing up- we always want the life experiences that define us to be beautiful ones. The graduating from Uni, the traveling the world, the Peace Corps and the weddings and babies. Little sprinkles of Tinkerbell's. We never anticipate the scary things.


Like losing You.


I wanted to tell you that I am going to the Rabbinical Court on Monday and I am scared. I also know that if they decide that I am not ready, i've lost nothing. Nothing in my life will change. I will still learn twice a week. I will still keep the Hag'im, I will still keep Kashrut and Shabbat as best I can and I will still love Judaism and Israel and learn to find myself in this craziness we call life.


Your death will not define me, but it has changed me. I've lived in such a higher level since two years ago and often it's become confusing, crushing, romantic, insane- but each and every moment I've lived, i've understood life in a different way. Even in your absence, your essence has been my aura, you're goodness- your purity. You're an angel to me, my best friend and my pain.


Yom Zikkaron is only days away. The air has a sense of silence about it on this day. This is my 3rd Yom Zikkaron in Israel and i'll always feel lonely on that day. It's filled with memorials and documentaries of other young men that have fallen. Pictures of them in their green uniforms are everywhere and my heart has a scar with your emblem on it. The comforting thing is: the nation remembers you and the other boys. Their tears fall for the family you were never able to have and the lives that were cut too short.


These wars, politicians..politics- cultural misunderstanding, religion- it all brews here in the middl east and it's so senseless to me. It's senseless because everyone deserves to go to school, have love, have many babies, gardens and more than one pair of shoes. Everyone deserves to call their mothers at night and tell them they love them and to go to the beach with their friends and to simply be.


I'll be thinking of you as I always do, I hope you're thinking of us.


xxx

Always,

susi

יום שלישי, מרץ 27, 2007

2 Year Memorial Service * אזכרה לרגל שנתיים למותו של ציקי


לרגל שנתיים למותו של ציקי, תתקיים אזכרה ליד קיברו ביום ראשון, ה-1 לאפריל בשעה 16:00 בצהריים.
In memory of Tsiki, and marking two years to his death, a memorial service will be held at his grave on Sunday, the 1st of April, 16:00 afternoon.

יום ראשון, מרץ 11, 2007

Bike Trip מסע אופניים 2007

שלום לכולם!

מי שהיה כאן לפני שנה וגם מי שלא: שנה שעברה החלה מסורת של המשפחה שלי - מסע אופניים שנתי לזכר אחי הקטן שנהרג במהלך שירות מילואים לפני כשנתיים.
השנה (כמו בשנה שעברה) המסע יתרחש באיזור לטרון (יציאה מאיזור המנזר או תחנת הדלק) ב-6 לאפריל. בשעה 8:30 בבוקר.
כדי שכל מי שירצה יוכל להצטרף, ישנם שני מסלולים - אחד כמו של שנה שעברה - של כ-15 ק"מ. השני קצר הרבה יותר - כ-6 קילומטרים.
כל המעוניין להצטרף, בבקשה ליידע את המארגנים בהקדם האפשרי בדוא"ל, היות וצריך לשריין חולצות, וזוגות אופניים בהתאם.
העלות להשכרת אופניים במקום (למי שאין) היא 60 ש"ח לכל אחד או אחת.

שבוע טוב לכולם!

יום ראשון, פברואר 04, 2007

New Year * שנה חדשה

שנה חדשה החלה. אבל דבר לא נשכח. בסוף השבוע הצביע האחיין שלי, בן השלוש, על תצלום של ציקי ושאל "זה ציקי?" עניתי לו שכן. ואז הוא שאל "איפה ציקי?", אז אמרתי לו שאיני יודע.
היכן שתהיה ציקי, אנחנו מתגעגעים אליך. להתחיל שנה חדשה בלעדיך קשה לא פחות מלפני שנה.
לבקר את הקבר, אני לא הולך בתדירות גבוהה. בשבילי הזיכרון יותר אמיתי מהמציבה. יותר חזק מכל אבן.
לדבר אל ציקי אני יכול מהלב, בכל מקום שבו אני נמצא.
A new year has began. Yet nothing has been forgotten. Over the weekend my 3 years old nephew pointed at a photo of Tsiki and asked "Is this Tsiki?" I replied that it is him, and than he asked "Where is Tsiki?", so I told him that I do not know.
Where ever you are Tsiki, We miss you. Starting a new year without you is just as hard as it was a year ago.
I don't visit the grave too often. For me the memory is much more real then a headstone. Much stronger than any rock.
I can speak to Tsiki from my heart where ever I am.