יום שישי, אפריל 04, 2025

אזכרה לציקי, 2025

מילים שלי: 

חמש מאות ארבעים ושישה ימים עברו מאז השביעי באוקטובר, וישראל עדיין במלחמה.

זה נשמע אולי תלוש, אבל במצב כזה קצת מקל עליי לדעת שציקי כבר לא צריך ללכת למילואים ולסכן את עצמו.

כל כך הרבה אנשים הולכים לסבב הלא-יודע-כמה של מילואים, ואח שלי טמון באדמה כבר עשרים שנה.

אני יודע שהוא היה בין המילואימניקים התשושים שעברו יותר מדי בכל המובנים, אם הוא עדיין היה איתנו.

אבל גם די ברור לי שהוא היה ממשיך עוד ועוד. כי זה מי שהוא תמיד היה. 

לדבר על האח השכול שלי אחרי תקופה כזאת, מרגיש לי אחרת. גם בראי הזמן של עשרים שנה, אבל גם לאור המציאות החדשה שקיימת כיום בארץ. שבה נוספו עוד ועוד משפחות שכולות, ועוד ועוד אנשים נפגעו בגוף ובנפש. זה לא הופך את השכול שלי לפחות, אבל זה כן משנה את הדינמיקה של ה"ייחוד" של משפחות שכולות במדינה, לסוג של מועדון נוראי שיותר מדי אנשים הצטרפו אליו. בעל כורחם כמובן. 

ההבנה הזאת שהופכת למוכרת יותר, לא מקלה ממש, אבל לדעתי, מחברת בין אנשים על בסיס האבל משותף. ובסוף, אולי מחזקת אותם. 

אני מתגעגע אליך, אח שלי. כולנו מתגעגעים. 


מילים של ענת: 

20 שנים חלפו .

זו הפעם ה 21  שאנחנו מתכנסים כאן שבוע לפני ערב פסח 

ועצוב לי.


הזיכרון שלי הולך ונחלש 

הולך ונשחק  

אם פעם המחשבה עליך היתה מופיעה מעצמה היום אני צריכה להזמין אותה  

וגם אז היא חולפת דיי מהר...

 

ישנם ימים שלמים בהם איני נזכרת כלל וכשמבינה את זה יש לי רגשות אשמה ודקירה בלב . 


כאב האובדן הוא כאב כפול

לא רק אי נוכחותך, אלא גם ההעלמות של חוויות משותפות שאיני זוכרת עוד .

אני  מתבוננת על התמונות שפזורות אצלי בבית  על המקרר, בחדר שינה ובסלן, ולא מצליחה לשמוע את גוון קולך צחוקך... לא רואה אותך בלייב...


יחד עם זאת...השכחה היא מנגנון של הישרדות. הכאב מוריד את ספו ולא כי רציתי בכך, אלא כי הזמן דרש זאת ממני. יש לי חיים להמשיך, ילדים לגדל, הורים לתמוך... 

אם הייתי נושאת את הכאב באותה הבהירות האם הייתי יכולה להמשיך לתפקד? כנראה שלא. 


ובכל זאת, יש רגעים שבהם אתה חוזר אליי, מנפץ את מעטה השכחה... לפעמים אני רואה את בן בך...חיוך .. הבעות... הצקות... לפעמים  אמא מספרת סיפור ישן ומזכירה פרט ששכחתי. 

לעיתים זה מתרחש ברגעי השקט, כשאין הסחות דעת והלב פנוי להרגיש. אז אני יודעת שלא באמת נעלמת. אתה שם, חקוק במעמקי הווייתי, גם אם לא בכל רגע במודע.


ואולי זה השיעור האמיתי – לא להיאחז באשמה שבשכחה, אלא להכיר בכך שהאהבה לא נמדדת בכמות הפעמים בה אנו נזכרים, אלא בדרך בה היא מעצבת אותנו, גם מבלי שנשים לב. 

ציקי הוא חלק ממני, גם אם לא תמיד אני רואה את פניו בבירור.


עם השנים הזיכרון הופך לא רק לכאב עמום אלא גם לשקט וסוג של השלמה שזה מה שיש ועם זה צריך להמשיך.


אני ממשיכה אותך אח יקר

משתדלת להיות טובה, נדיבה

והוגנת. כמו שהיית אתה. 

בדיוק כך.


מילים של סוזי: 

Ziggy was born the day after your birthday—five years after you left us.

זיגי נולד בערב ביום אחרי יום ההולדת שלך—חמש שנים אחרי שעזבת אותנו

That day, your sister Anat called me, worried that he might be born on your birthday and how hard it would be to enter the world on a day of sorrow. As we spoke, I had a contraction. Holding my breath, I reassured her: your birthday would remain December 2, and Ziggy would have his own on December 3. Our own Yom Hazikaron and Yom Ha’atzmaut. We mourned, and then we had no choice but to celebrate life. 


באותו בוקר, אחותך ענת התקשרה אליי וסיפרה שהייתה מודאגת שהוא אולי ייוולד ביום ההולדת שלך, וכמה קשה זה יהיה עבורו ועבורי להיוולד ביום של עצב. 

תוך כדי השיחה, היו לי צירים, אז עצרתי את נשימתי והרגעתי אותה: יום ההולדת שלך יישאר השני בדצמבר, ולזיגי יהיה יום הולדת משלו—השלישי בדצמבר. יום הזיכרון ויום העצמאות הפרטי שלנו. קודם התאבלנו, ואז לא נותרה לנו ברירה אלא לחגוג את החיים.

Ella was supposed to be born on my birthday, but she arrived early—on Tisha B’Av, the saddest day of the Jewish calendar. A day of destruction and rebirth. For us, her birth transformed it into a day of joy. But the saddest day for me was never Tisha B’Av. It was always the second day of Chol Hamoed Pesach. Instead of celebrating freedom, losing you made us all captives to our grief.

אלה הייתה אמורה להיוולד ביום ההולדת שלי, אבל היא הקדימה—ונולדה בתשעה באב, היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי. יום של חורבן ולידה מחדש, אך עבורנו, הלידה הפכה את היום הזה למלא באור. זה היה מהפכך שאני כבר הכרתי, כי עבורי היום העצוב ביותר חל ביום השני של חול המועד פסח, היום בו במקום לחגוג את חג החרות איבדתי אותך


When Rafael was growing in my belly, we were told he would share a birthday with your father. But he arrived a few days earlier, giving Moshe his own birthday. And when Rafa had his brit milah, Moshe was his sandek. The sages tell us that all his good qualities would be passed on to Rafa.


כשרפאל גדל בבטן שלי, אמרו לנו שהוא אמור להיוולד ביום ההולדת של אבא שלך. אבל הוא הקדים בכמה ימים, כך שלמשה נשאר יום הולדת משלו. וכשרפא ערך את ברית המילה שלו, משה היה הסנדק שלו. החכמים אומרים שכל התכונות הטובות שלו יעברו אליו.


When Eyal was born, it was a week after David’s, a day after Rafa’s, and just before Moshe’s. That’s when I knew: our families would always be connected. That’s why we named him Eyal—for you and for your family.

יום ההולדת של אייל יצא שבוע אחרי זה של דוד, יום אחרי רפא, וממש לפני משה. קראנו לו אייל—על שמך ולכבוד המשפחה שלך.


These moments reminded me that my family would always be tied to yours, that we would forever be part of your legacy. Over time, that thought became my comfort—along with Tirtze’s home cooking whenever I was feeling blue.

הרגעים האלה הזכירו לי שהמשפחה שלי תמיד תהיה מחוברת לשלך, שתמיד נהיה חלק מהמורשת שלך. לאורך השנים, המחשבה הזו נתנה לי נחמה—יחד עם האוכל הביתי של תרצה, שתמיד חימם לי את הבטן ואת הלב כשהייתי עצובה.


Twenty years later, we stand here, still bound together by love for you and the pain of losing you. Please check in on us. And wherever you are, I hope you feel our love.

עשרים שנה אחר כך, אנחנו עדיין כאן, קשורים זה לזה באהבתנו אליך ובכאב של אובדנך. אנא, תשגיח עלינו. ואיפה שלא תהיה, אני מקווה שאתה מרגיש את האהבה שלנו.





יום שני, דצמבר 02, 2024

יום הולדת 43 לציקי


 

יום ההולדת של ציקי הגיע שוב.

במקום מסוים אני שמח שהוא לא איתנו. כי אם הוא היה איתנו, הוא היה הולך למלחמה הזאת, והיה מסכן את עצמו כמו רבים אחרים, ויכול להיות שגם לא היה שורד. בעיקר כלוחם במילואים, לאחר סיבובים מרובים של שירות.

אני יודע שגם הטבח של השביעי באוקטובר וגם המלחמה שהגיעה אחריו היו יושבים לו חזק על הלב. כי עם כל היכולת שלו למדר חלקים שונים בחיים שלו, הוא לא יכול היה להתעלם ממה שקורה מסביבו לטוב או לרע.

אחרי יותר משנה של מלחמה, במספר חזיתות, ו-101 חטופים שעדיין נמצאים ברצועת עזה וסובלים לאין שיעור, קשה לחשוב מה ציקי היה עושה. האם הוא היה פועל במחאה? האם הוא היה יוצא למילואים? האם הוא היה עושה גם את זה וגם את זה? כנראה שכן.

אבל הוא לא כאן, והוא לא כאן כבר הרבה זמן. חבריו התפזרו וחיים את חייהם שלהם, עם משפחות משלהם, וילדים. אבל הוא יהיה צעיר לנצח.

אוהב אותך אח שלי.

יום שבת, דצמבר 02, 2023

יום הולדת 42 לציקי


 שלום לכולם!

עוד שנה עברה, בלי ציקי.

שנה של תהפוכות יותר מאשר שנים קודמות.

במידה מסוימת אני שמח שציקי לא כאן, והוא לא רץ להתנדב למילואים - ומסכן את עצמו.

כי אין לי ספק קל שבקלים שזה מה שהוא היה עושה. בין אם הוא בארץ או בחו"ל, עובד או לומד, מטייל או עושה כל דבר אחר.

אני רואה את כל המתים, בין אם אזרחים תמימים, או חיילים שרצו לתוך האש, וזה מכאיב ומזכיר את כל מה שהיה אז, כשהתבשרנו על מותו.

מצד שני, אם הוא אכן היה כאן, אז היו לנו עוד 18 שנים איתו כבר. וזה המון. זה עוד זמן עם אח שלי. זה עוד זמן להורים שלי עם הבן שלהם, וזה עוד זמן לציקי עם אחותו. והחברים. והדודים, וכולם.

אני מתגעגע אליך ציקי. יום הולדת שמח.

יום שישי, דצמבר 02, 2022

יום הולדת 41 לאח שלי

 מאתמול כבר יש לי תחושה של דכאון ומועקה.

החתיכה החסרה בלב שלי צועקת שהגיעה זמנה כמו כל שנה.

היום היית מגיע לגיל 41. כבר שנה לאחר משבר גיל הארבעים. כנראה נשוי, עם ילדים.

טרוד בענייני היומיום, עם ערימה של זכרונות ונסיון חיים. אמנם צברת לא מעט גם עד שנהרגת, אבל החיים כאדם בוגר הם שונים.

לפני כמעט שבועיים חגגתי גם את יום ההולדת שלי וכבר זה הזכיר לי ששלך מגיע עוד מעט. ההורים היו נוהגים לחגוג לשנינו ביחד. עוגות, חגיגות, שמחה משותפת.

כבר 17 שנים שלא, ואני לא בטוח שהייתי מוצא את דרכי לארץ רחוקה אם דברים היו שונים. דברים קטנים עושים שוני. דברים גדולים מערערים סדרי עולם. לפחות עבור המשפחה הקרובה, נראה לי.

אני מקווה מכל הלב, שאיפה שאתה נמצא, אתה מאושר.

יום שלישי, ינואר 04, 2022

ציקי, עוד שנה עברה ועוד עצב התווסף

 פיספסתי את הפוסט ליום ההולדת של ציקי ב-2021, למרות שהייתי בארץ באותו זמן. מצטער.

אבל כן ביקרתי בקבר שלו הפעם, והרגשתי קצת יותר קרוב אליו. מתגעגע אליך ציקי.



לגבי העצב שהתווסף, היום קיבלתי חדשות שבת דודה שלי, אוסנת, נפטרה הלילה ממחלת הסרטן.

יהי זכרה ברוך. תמיד אזכור אותה כשמחה, חייכנית, טובת לב ואוהבת אדם. מקווה שעכשיו היא במקום טוב יותר.

יום רביעי, דצמבר 02, 2020

יום הולדת 39 לציקי



 יום הולדת שמח אח שלי!


אני מתאר לעצמי שאם היית בחיים בשנת הקורונה הזאת, לא היית נהנה במיוחד מהשנה.. אבל היית כנראה מתמודד טוב יותר מרובנו.

תמיד ידעת לאזן בין קושי לכיף. גם אם היית מגיע עייף ונמרח על הספה בסופי שבוע, עדיין היית מקפיד לצאת בערב ובשבת כדי להפגש עם חברים וגם להנות מהחיים.

ידעת לאזן בין אחריות ושטותניקיות באופן שרוב האנשים פשוט לא מצליחים לאזן.

העדפת להקשיב לכל מיני אפשרויות ובסוף לבחור את מה שהכי התאים לך. לכן גם בחרת בסוף לטייל במזרח הרחוק במקום בדרום אמריקה. קצת התבאסתי כי קיוויתי שאוכל לתת לך עצות מהנסיון שלי, אבל הבנתי שזו הייתה החלטה עם החברים וזה מה שייתן לך הכי הרבה הנאה.

בכלל אהבת לטייל. השנה כולנו מוגבלים לארץ בה אנחנו מתגוררים, אבל אין לי ספק שגם מהלימון הזה היית עושה לימונדה ויוצא לטייל בארץ ככל שהיית יכול.

מתגעגע אליך,

אורן




יום שני, דצמבר 02, 2019

יום הולדת לציקי - 2019

חלק ראשון (נכתב באוקטובר):
אני מתחיל לכתוב את הרשומה הזאת כבר באוקטובר, למרות שיום ההולדת של ציקי הוא בדצמבר.
שנה שעברה פיספסתי. הייתי צריך לכתוב, ופשוט לא יצא לי. שכחתי. לא שכחתי את ציקי, שכחתי את הבלוג. מצטער.
הייתה לי שיחה עכשיו לגבי ציקי וזה פשוט הציף את כל הרגשות למעלה כמו צונאמי. הדמעות עלו לי לעיניים עם הזכרונות.
נזכרתי בתמונות שקיבלנו במצלמה של ציקי שהוחזרה להורים שלי. תמונות שצולמו בימים שלפני מותו. כולל ביום עצמו.
תמונות רגילות כאלה של שירות מילואים, יושבים ומשתעממים, שותים קפה, משחקים שש בש. אבל הן עדיין התמונות האחרונות של ציקי.
הוא נראה עייף אבל גם מלא אנרגיה בו זמנית. ילד-איש שכל חייו לפניו. תוכניות על גבי תוכניות, לימודים, אהבה, חיים שלמים.
אולי זה טוב שלא לדעת מתי הסוף שלך מגיע. אולי זה עדיף שזה מגיע בהפתעה. אין לך זמן להתעצב ולכעוס, אבל גם אין לך זמן לומר שלום לאף אחד. אתה פשוט מפסיק להיות. בין אם יש עולם הבא או שלא, אתה כבר לא מעורב בענייני העולם הזה. לטוב או לרע.

כשאני מנסה לחשוב עליו, אם הוא היה חי היום, קשה לי לדמיין את זה. איש בוגר, בן 37, נשוי ועם ילדים. מעניין אם הוא היה מאושר. מעניין מה היה מסלול חייו?

חלק שני (נכתב היום):
עוד שנה עברה. עוד יום הולדת הגיע.
היום ירד המון גשם וזה התאים למצב הרוח העגום שלי.
בדיוק לפני כמה ימים חשבתי איך התנהגתי אליך כשהיית קטן.
דינמיקה של אח גדול ואח קטן ומעצבן. היית כרוך אחריי כל הזמן, רצית בחברתי עוד יותר כאשר ניסיתי להתחמק ממך.
בדיעבד כולנו חכמים יותר, רגישים יותר, מבינים יותר. אבל זה לא עוזר בכלל.
גם הבדל השנים היחסית גדול בינינו לא ממש שינה. ההפך. כאח גדול ובוגר יותר משמעותית (7 שנים) - הייתי צריך להיות יותר מבין. אבל לא הבנתי. לא רציתי בחברתו.
לא הבנתי את נקודת המבט שלו, וגם לא ניסיתי להבין. כל מה שידעתי זה שהוא מעצבן ואני לא רוצה שיהיה דבוק אליי.
עם השנים מגיעה ההבנה, והחרטה, והעצב, והאשמה. למה לא לקחתי רגע וחשבתי על זה אז? ואם הייתי חושב על זה אז, האם הייתי עושה דברים אחרת? לא יודע. אבל לפחות הייתי מנסה.
סוזי שלחה אליי הודעה היום שהיא חושבת עליך. בעיקר היום ביום ההולדת שלך, אבל גם בכלל.
וזה רק מזכיר לי את איך שהרגשתי לפני שנים, ככל שהימים עברו מהלוויה שלך. כמו גלים שפושטים ממרכז הנפילה של אבן גדולה במים שקטים. הם מתחילים להאט ולהנמיך גובה, אבל כאשר זה אדם כזה קרוב שהשפיע על כל כך הרבה אנשים, הגלים האלה אף פעם לא מפסיקים להתפשט.
אוהב, ומתגעגע אליך ציקי.

אורן

יום שני, אוקטובר 07, 2019

פספסתי את 2018

אבל אני מבטיח שלא את 2019. אני אכתוב ביום ההולדת של ציקי.

יום שבת, דצמבר 02, 2017

2017.. יום הולדת לציקי.. עוד שנה עברה


12 שנים עברו מאז שציקי נהרג. כמעט מחצית מחייו.
קשה להאמין שכל כך הרבה זמן עבר, ומצד שני, הזיכרון שלו עדיין חי. עדיין בוער בי הצורך להציל אותו. לנסות להבין מה פספסתי, מה עוד יכולתי לעשות, האם יכולתי לעשות עוד משהו?
כולנו חכמים במבט לאחור, אבל לא יכולים לשנות את העבר.
ציקי לא דחף לחגוג את יום ההולדת שלו - לפחות לא מבחינת המשפחה. אני זוכר שהוא כן היה יוצא ונפגש עם חברים בימי הולדת שלו, והיינו כן יושבים איתו, אוכלים עוגה, נותנים מתנות, אבל הוא לא ייחס לזה חשיבות רבה.
אבל הייתי יותר משמח לחגוג איתו עוד יום הולדת. לשבת איתו, לבלות איתו אפילו עוד מעט זמן. לא, עוד הרבה זמן.
מתגעגע אליך אח שלי.

יום שישי, דצמבר 02, 2016

יום הולדת לציקי - 2016



עוד שנה עברה, עוד יום הולדת שלי, ועכשיו הגיע יום ההולדת של ציקי.
ציקי לא מחייך הרבה בתמונות, אני לא בטוח למה, אבל בחיים הוא דווקא חייך דיי הרבה והיה שטותניק.
אני חושב שאם הוא היה כאן היום הוא היה מתוסכל ממצב העניינים בארץ כמו כולם, אבל גם שהוא לא היה מתלונן על כך הרבה. הוא היה יותר בעניין של לעשות מאשר להתלונן.
אבל קשה לומר. החיים לוקחים אותנו למקומות שלא ציפינו להגיע אליהם. את המשפחה שלי יותר מאשר חשבנו.
אני אנסה לנצל את היום לזכור את ציקי ברגעים המתוקים ביותר שלו - כשהיה האח הקטן שלי עוד לפני שגדל להיות גבר. ולמצוא את החיוך בתוך העצב. מקווה שגם אתם.

יום חמישי, מאי 05, 2016

הספד באזכרה לציקי 2016 מאת עידו שפר


כל אזכרה מזכירה לי מחדש את התקופה הנוראית הזו לפני 11 שנה. ביום שבו קיבלנו את הבשורה הזו.
זה היה יום שבת בבוקר ועבדתי עם אלעד, והוא קיבל טלפון, ענה ואז אמר לי בפרצוף חיוור שציקי כנראה מת.
עזבנו הכל ומשם הכל כבר מתערבב לי. אני זוכר מקטעים של זיכרונות, מראות, ומילים. אבל מה שאני זוכר בברור זאת ההרגשה הנוראית הזו ששברה אותי ואת כל החברים . עד עכשיו אני לא מצליח להתמודד עם זה.
ציקי היה חבר מאד טוב שלי, ישבתי לידו לאורך כל תקופת התיכון, הוא היה חרוץ וחכם, מלא אנרגיות ומלא אור.
ציקי מאד נקשר לאנשים ואנשים נקשרו אליו. הוא היה תמיד משתף ומספר לנו כל מיני דברים.
אני זוכר שהוא סיפר לי על האחיין שלו בן ועל כמה שהוא חמוד, ועל איזה דבר חדש שהוא עשה.
אני זוכר שציקי ונדב טסו לאוסטרליה והתקשרו אלי מחו"ל ושאלו אם אני רוצה לטייל איתם בתאילנד.
אחרי כמה שבועות הייתי על מטוס. אני מאד שמח על ההחלטה הזאת, שהובילה לחוויות מדהימות שהיו לנו בטיול. הזיכרונות האלו ישארו איתי כל החיים.
אני זוכר את ציקי בחור גבוה עם כתפיים רחבות, זקוף, וחסון. זוכר אותו עם מכנסיים קצרות, גופיה, כפכפים והקעקועים של דרקונים שלו.
אני זוכר שהוא היה רץ במדרגות מהחדר למטה ונועל את הנעליים שלו על המדרגה האחרונה.
אני זוכר אותו נוהג בחיפושית הכחולה של עם הפסים, ושהשיא שלו היה פחות מ-20 דקות ממזכרת בתיה לגן יבנה.
אני זוכר בקורס ברמנים שהיינו מתחלקים מי נוהג ומי שותה. אני זוכר את הדירה שלו ושל אסף בב"ש ואת הזמנים שבילינו שם כל החברה. את כל הכיף.
אחרי 11 שנה, עדיין האנרגיות שלו והטוב שלו מלווים את כל החברים ומשפיעים עלינו.
לא פעם אני מוצא את עצמי מכניס שירים שציקי אהב לפלייליסט כדי להיזכר בו. עצוב לי אבל אני מחייך כשאני נזכר בו.
אפילו היום עם הילדים אני פתאום מוצא את עצמי עושה דברים שאני וציקי אהבנו לעשות,  שירים וריקודים מצחיקים בלי שהתכוונתי. מאד הייתי רוצה שיכירו אותו.

ציקי היה זה שמחבר בין כל החברה שלנו אהבנו ועדיין אוהבים אותו מאד. וגם היום הוא ממשיך לחבר ביננו.

יום חמישי, אפריל 14, 2016

אזכרה 2016



היי חברים ומשפחה!

השנה האזכרה מתרחשת מחר, ה-15 באפריל 2016, בשעה 10 בבוקר בבית העלמין הצבאי במזכרת בתיה.

נודה לכל מי שיוכל להגיע.

מתגעגעים אליך כתמיד ציקי.

יום רביעי, דצמבר 02, 2015

יום הולדת לציקי


אם ציקי היה בחיים ואיתנו, הוא היה חוגג היום את יום ההולדת ה-34 שלו.
כבר לא היה ילד, עם משפחה משלו כנראה, עבר מאחוריו ועתיד לפניו.
אבל ציקי יהיה צעיר לנצח. וכל מה שיש לנו ממנו כאן, זה את הזכרון שלו. את המילים, את התמונות, החיוכים, הזכרונות.
קיבלנו 23 שנים איתו, ואז זה נגמר. אבל אלה היו 23 שנים טובות, ונזכור אותן ואותו לתמיד.

אוהב אותך אח שלי.

יום שלישי, אפריל 21, 2015

לזכור ולא לשכוח

 אתר יזכור לציקי

יום הזכרון בשבילי - עוד יום. למה? כי כל יום הוא יום של זכרון.
לזכור אותך ציקי, ולא לשכוח. היום, מחר, ולעולם.

יום חמישי, מרץ 19, 2015

אזכרה - עשר שנים למותו


האזכרה לציקי תערך מחר, יום שישי ה-20 במרץ 2015, בשעה 10 בבוקר בחלקה הצבאית של בית העלמין במזכרת בתיה.
בשעה 11 ייערך טורניר "כדור ענקים" בגן ציקי.
כולכם מוזמנים!
יהי זכרו ברוך.

יום חמישי, פברואר 26, 2015

מה הזיכרון הכי חזק שלכם מציקי?


בוקר טוב!
לקראת האזכרה השנה שתחול ב-20 למרץ, ולאחר שחבר הזכיר לי איך הוא זוכר את ציקי, רציתי לפתוח את הנושא קצת.
ספרו בבקשה איך אתם זוכרים את ציקי. רגעים בחיים, זכרונות חזקים, אולי הפעם האחרונה שראיתם אותו.
אצלי זו הייתה שיחת הטלפון האחרונה שלי איתו, שעות בלבד לפני שנהרג. הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר, לא רציתי לסיים את השיחה ואמרתי לו שייזהר, והוא בביטחון הרגיל שלו אמר לי שלא אדאג ושהכול יהיה בסדר גמור.
מה לגביכם? הזכרונות המשותפים שלנו חשובים כדי להזכר בכל מה שציקי היה בשבילנו.

***

Good morning!
About a month before the memorial ceremony that will take place this year on March 20th, and following a reminder from a friend about how he remembers Tsiki, I wanted to open up the subject.
Please tell me how you remember Tsiki. Moments in life, powerful memories, maybe the last time you've seen or spoke to him.
For me it was my last phone call to him. Mere hours before he was killed. I had a menacing feeling that something was wrong, I didn't want to end the conversation and I told him to be careful. Tsiki, in his usual confidence told me not to worry and that everything will be fine.
What about you? our joint memories are important to remember everything Tsiki was for each of us.

יום רביעי, דצמבר 03, 2014

יום ההולדת של ציקי

ציקי היה אמור לחגוג אתמול את יום ההולדת 33 שלו.
תמיד יהיה קשה לחשוב עליו במונחי עבר, זה גורם לי להתכווצות בבטן.
מתגעגע אליך אח שלי..

אורן

יום שני, אפריל 14, 2014

דברים שנקראו לזכרו של ציקי באזכרה השנה (2014) - חלק ב'

והרי הדברים שנאמרו על ידי האם, תרצה:

  ציקי אהוב יקר שלנו

9 שנים חלפו ואין מילה. אין חיבוק. אין טלפון .
דממה.

תשע פעמים מאז לכתך ציינו חג פסח. תשע פעמים את חג חנוכה
ללא נרות ועשרות ימי הולדת של בני משפחה. בכולם היית ולא היית אתנו וכה חסרת. בכולם עצמתי עיניי וחשתי אותך. את נגיעתך. בכולם קיוויתי שאפקח אותן ואראה אותך יושב מולי עם אותו חיוך קורן .
בכולם בכיתי, בלי לומר מילה, בלי להזיל דמעה.

תשע שנים מונחות משקפי הראיה שלך במגרה על יד מיטתי עם הקלמר מלא העפרונות והעטים בהם השתמשת באוניברסיטה. והשעון יד שבינתיים נראה כי יצא מהאופנה .

עשרות עונות התחלפו. שתילים צמחו וקמלו. מזכרת בתיה שכה אהבת התרחבה, כבישים נוספו הפלאפונים הפכו למצלמות. שולחים  אס-אם-אס ומשתמשים  ב-WhatsApp  ומתעדכנים  ככל האפשר בטכנולוגיה החדשנית שלא הספקת להכיר.

יצאתי לפנסיה וכדי לא להשתגע משתדלת למלא את החלל ואת חלל הזמן בפעילויות.
אני ממש רואה אותך מתפעל מהציורים ומהפסלים שאני יוצרת , כי הערכת מאוד יופי ונוי אני נזכרת שביקשת וילונות לדירת הסטודנטים . כל כך היה חשוב לך הצד האסטטי.

בערבים נעימים אני יוצאת לחצר ויושבת כך לבדי ליד השולחן בכניסה.
ורואה את כל גוני הירוק והפרחים וחושבת עליך בן. לו היית כאן על כיסא לצידי
הייתי מאושרת באדם. היינו יושבים כך סתם מפטפטים בחצר אפופת שלווה.
היית מספר לי על עבודה, אהבה, ילדים ...היית דואג שאצחק ואשמח.
היית מקור גאוותי ואילו כעת אני מרגישה משקיפה על החיים מבחוץ עושה מה שצריך
בלי חדווה ועם הרבה געגועים.

אנשים כמונו השכולים מבינים שבעצם היו מאושרים רק אחרי שילדם חסר.
החיים שאחרי פשוט מגומדים מצומקים אני כל כך רעבה ליופי ולחיוכים שלך ציקי.
אני מתבוננת סביב ולמעלה לאלפי הכוכבים ומחפשת אותך ולא מוצאת.
מסביב שקט ואתה אינך ואין את חיבוקך ואין את מבטך.

וכמה שנים עוד נציין חגים  ונספור בלעדיך שנים ונחכה לשובך? וכמה עונות יתחלפו
ושתילים יצמחו יבלו ויצמחו עד שובך? ומתי תגיע כבר? -
לא נותרו בי מילים, ההמתנה לך כל כך קשה.

אוהבת ומחבקת ותמיד תמיד איתך


שיר געגועים שנכתב על נופלים אמריקאים
ושתירגמתי באופן חופשי

הולכת בדרך הארוכה
תוהה מתי אראה את פניך שוב
והאם המועקה הכבדה על ליבי תוקל אי פעם

בכל יום ויום  אני מתגעגעת  אליך
פוקחת את עיני, מתגעגעת אליך
עוצמת את עיני, מתגעגעת אליך
הולכת ברחובות ומתגעגעת אליך
משחררת את קצב ההליכה ומרגישה אותך
רוצה לצעוק ולצרוח, מתגעגעת  אליך
איך אוכל לגרום לך לדעת כמה אני מתגעגעת אליך
הולכת ולא יודעת לאן.
כי אני צריכה אותך כאן לידי

צועדת ולא מגיעה לשום מקום
כל מה שאני צריכה הוא שתבוא הביתה
אני רק רוצה לראות בתוך עיניך שוב
אז אני נופלת על ברכי ומנסה לומר לך כמה אני מתגעגעת אליך

פוקחת את עיני, מתגעגעת אליך
בכל פעם שנופלת עלי תרדמה, מתגעגעת אליך
אני רוצה לצעוק ולצרוח, מתגעגעת אליך
בכל פעם שעוצמת את עיני, מתגעגעת אליך
כל יום הוא געגועי אליך
איך אוכל לגרום לך לדעת כמה אני מתגעגעת אליך

אמא

יום ראשון, אפריל 13, 2014

דברים שנקראו לזכרו של ציקי באזכרה השנה (2014)

השנה נקראו לזכר ציקי דברים במהלך האזכרה מפי תרצה האם, ואורן האח.
הדברים שנאמרו על ידי אורן:
לציקי היקר, שלום

לאחר תשע שנים בלעדיך, גם המילים מאבדות את המשמעות. הזיכרון אינו דוהה, אך פרטים ממנו הופכים לבולטים יותר מאשר אחרים.
אירועים מסוימים בחיים שלך ושלי קופצים לזכרון, פגישות שהיו הן מקריות או כאלה שציינו אבן דרך בחיים שלך, כמו טקס צבאי בחיל השריון, או כאשר באנו לבקר אותך בבסיס הרחוק ברמת הגולן.
דברים שאחרת אולי לא הייתי זוכר, או שהיו דוהים ונעלמים מתחת לשכבות של זכרונות חדשים איתך, הופכים להיות משמעותיים יותר ומקבלים חשיבות שאחרת לא הייתה שם.
זה לא רק הזכרונות, זה גם הגעגועים, זה גם העצב הזה שלא הולך ולא יילך אף פעם. וזה לא ישנה איפה אני, או ענת, או אבא ואמא נהיה. זה הולך איתנו לכל מקום.
גם אם אנסה להסיח את דעתי, להעסיק את עצמי, להתרכז בדברים אחרים – זה לא יעבוד ליותר מאשר כמה דקות. ניסיתי. יש איזשהו משקל, איזשהו עצב, כובד, לחץ שנמצא שם. בלב, בבטן ובראש.
גם כשאני חושב שהצלחתי, וגם כאשר חודשים עוברים ואני לא מדבר או חושב עליך במודע, זה לא באמת עובד. כי העצב נמצא שם גם אם לא נתתי לו שם, וקול, ומקום לשבת.
את הפנים שלך אני לא שוכח. את החיוך והקול והאנרגיה והעייפות גם כן.
את יום ההולדת שלי אני אחגוג שוב בלעדיך, לאחר שתמיד היינו מאחדים את ימי ההולדת הקרובים בתאריך. אבל לא אשכח אותך.

תמיד אוהב,


אורן

ובאנגלית:
 Dear Tsiki, hello

After 9 years without you, even the words lose their meaning. The memory does not fade, but some of its details become more clear than others.

Certain events in your life and mine pop into memory, chance or intended meetings that marked a stepping stone in your life, like a military ceremony in the armed corps, or when we came to visit you at that far away base in Golan Heights.

Things I would otherwise not remember, or would fade and disappear under layers of new memories made with you, become more meaningful and get an importance that otherwise would not be there.

IT's not only the memories, its the lack of you, and the sadness that won't and never will leave. And it doesn't matter where I am, or Anat, or Mom and Dad. It follows us everywhere.

Even if I try to distract myself, keep myself busy, concentrate on other things - it won't work for more than a few minutes. I tried. There is some weight, a sadness, a heaviness and pressure that is always there. In my heart, my stomach and my head.

Even when I think I succeeded, and months goes by and I don't talk or think about you consciously, it doesn't really work. Because the sadness is still there even if I didn't give it a name, a voice, or a place to sit.
I never forget your face. The smile, the voice, energy and tiredness as well.

I will celebrate my birthday without you again, after we always celebrate both our birthdays together because of the close dates. But I won't forget you.

Love always,

Oren

יום שבת, אפריל 05, 2014

אזכרה לזכר ציקי 2014


האזכרה לזכר ציקי השנה תתרחש ביום שישי, ה-11 לאפריל 2014, בשעה 10 בבוקר.

מתגעגע אליך ציקי.