יום רביעי, אוקטובר 19, 2011

גלעד חזר



אני נזכר בציקי כשאני רואה את גלעד. גם ציקי היה רזה (גם אם לא כל כך רזה).


אבל יותר בגלל תווי הפנים, עצמות הלחיים הגבוהות.


וגם אם אני כמעט ולא כותב, אני לא שוכח ואף פעם לא אשכח.


אני שמח שהחזירו את גלעד גם עם המחיר הכבד ששילמנו ועוד נשלם. ברור לי שזה לא מחיר סביר או שצריך לשלם. אבל איך אפשר להפנות את הגב לחייל שלנו? כשאנחנו יודעים שהוא נמצא במרחק קצר מישראל.


כל המקטרגים אומרים בעצם, תקריבו את החייל האחד כדי להציל מאות או אלפים פוטנציאליים.


אני אומר, תבחרו ממשלה שתשנה את הגישה אם באמצעות הרתעה אפקטיבית, או באמצעות חתימת הסכם שלום או שביתת נשק אמיתית.


אל תקריבו חיילים, כי זה מה שבאמת ישבור את המדינה הזו. המדינה הזו בנויה על האזרחים שלה כי הם גם החיילים שלה.


אם היא תקריב אותם או תפנה אליהם את הגב כשהם נשבים, אז אין שום סיבה להקריב בשביל המדינה.


נשמע אנוכי? לא ממש. מדינה זה עיקרון שנוצר בשביל לאחד אנשים במטרה משותפת של חיים טובים יותר. ברגע שהמדינה לא ממלאת את העיקרון הבסיסי הזה היא מבטלת את הבסיס והסיבה לקיומה.

יום שלישי, אוגוסט 16, 2011

חבל שציקי לא כאן




אם יש ספק למישהו שהוא היה לוקח חלק פעיל במה שקורה היום במדינה - אני יכול להגיד לכם בעיניים עצומות: הוא היה שם. פותח אוהל, צועד איתם, מצייר סיסמאות, הכול.

למה? כי תמיד היה לו אכפת. אכפת מהמשפחה, מהחברים, מהמקום שבו הוא חי.

ציקי לא היה יכול לשבת בבית, ולצפות בטלויזיה מה קורה ולא לצאת ולהשתתף.

אני בטוח שהוא היה מוצא את הזמן, גם בלוח הזמנים שלו שהיה תמיד צפוף, להרים את הראש ולהשתתף, להיות חלק ממה שקורה. אחרי הכול, זו הסטוריה בהתהוות.

כולנו אוהבים כל כך להתלונן שזה הפך לספורט הלאומי. אנחנו אוהבים לצקצק בלשון, לבכות ולהכנס לדכאון. אבל לצאת לרחובות ולהביע מחאה - עד עכשיו זה פשוט לא קרה.

אם לי כואב שאני לא יכול להיות שם עכשיו בעצמי, ולו רק להראות נוכחות, להיות עוד אדם נוכח במאבק הזה, החשוב, אז אני יודע, ובטוח, ומשוכנע שציקי עם האש הפנימית שלו, היה נוכח שם אם היה יכול. אולי לא ביום הראשון או בשבוע הראשון, אבל כל זה לא היה עובר לידו.

אתה אצלי בלב אח שלי. מתגעגע.

יום שני, אפריל 25, 2011

יום שלישי, אפריל 12, 2011

צוואה

לפעמים אני שוקע במחשבות על מה היה לו ציקי היה כותב צוואה.
כמובן שאני לא מתכוון לשאלה מה היה נותן למי וכדומה. זה לא לגבי רכוש אלא יותר לגבי מסר פרידה.
כתובה או מצולמת. עדיף מצולמת, למרות שזה יותר כואב לראות אותו מדבר מתוך המסך ולדעת שאין אפשרות לדבר איתו פנים אל פנים.
ואם הייתי מוצא מכתב שהוא כתב למקרה ויקרה לו משהו.
אבל לא מצאנו כזה מכתב. ובגיל צעיר כזה, מרחיקים כל מחשבה על המוות מהראש.
אבל אולי כולנו צריכים לכתוב כזה מסר לאנשים שאנחנו אוהבים.
זה בשבילם, לא בשבילנו. אם אנחנו לא נהיה כאן יותר - הם ישארו ואיתם ישאר מין חור כזה בחיים שלהם. והמסר שנשאיר יעזור להתחיל למלא את החור הזה. את הריקנות.
אולי רק קצת. אבל לפעמים גם קצת זה דיי הרבה.

יום שני, אפריל 04, 2011

אזכרה לציקי. שש שנים

שלום לכולם.

השנה האזכרה היא ב-15 לאפריל, בשעה 10 בבוקר בבית העלמין הצבאי שבמזכרת בתיה.

תודה לכולם.