Thanks * תודה

תודה לכל החברים שהגיעו אתמול לזכור את יום הולדתו של ציקי.

היה ערב נעים וטוב עם חיוכים וגם זכרונות.

להרגשתי, ציקי היה שם איתנו וחייך.

*

Thanks to all the friends that came last night to remember Tsiki's birthday.

It was a good and pleasant evening with smiles and memories.

To my feeling, Tsiki sat there with us and smiled.

Birthday * יום הולדת

יום ההולדת של ציקי מתקרב.

אני זוכר את יום ההולדת שלו כמו שאני זוכר את שלי מפני שתמיד חגגנו ביחד.

היינו יוצאים עם כל המשפחה לבית קפה או מסעדה, אוכלים ארוחה או סתם שותים קפה עם עוגה או קינוח.

עד 2005 אני זוכר רק שנה אחת שלא חגגנו ביחד, וגם אז (שנת 2000) זה היה בגלל שטיילתי בחו"ל תקופה ארוכה.

שבע שנים בינינו שהולכות ומתארכות עם כל שנה שעוברת. יום ההולדת שלי הוא כבר לא שלי מזמן. הוא של הזכרון המשותף של יום ההולדת של שנינו.

לא תמיד שמחתי לחגוג את ימי ההולדת של שנינו ביחד, ועכשיו כבר שנתיים אני מרגיש שזה כמו חלק שחסר לי בחיים. אולי זה ההרגל ואולי זה שהוא פשוט חסר לי.

דברים חדשים קורים, החיים לא עומדים במקום, הם כל הזמן משתנים ומתחדשים.

אבל יש דברים שתמיד ישארו אותו הדבר.

מתגעגע אליך אחי.

*

Tsiki's birthday is coming.

I remember his birthday the same way I remember mine, because we always celebrated together.

We used to go out to a restaurant or a coffee place, have dinner or just coffee with a cake or dessert.

Up until 2005 I only remember one year in which we did not celebrate together (2000) and that was due to my long period of travelling abroad.

Seven years between us which grow longer each passing year. My birthday hasn't been mine for some time now. It belongs to the joint memory of our birthdays together.

I didn't always enjoy sharing my birthdays with him, and for the second year now I feel like a piece is missing in my life. Maybe its the habbit, and maybe its simply that I miss him.

New events unfold. Life does not stand still, they keep changing and renewing.

But some things will always stay the same.

I miss you my brother.

מכתב מחבר אל המשפחה

תשרי תשס"ח

לכבוד משפחתו של ציקי אייל ז"ל, לאחר ששהיתי תקופה ארוכה בחו"ל לצורך לימודים פגשתי חבר מהפלוגה, הוא סיפר לי שציקי נהרג. הרגשתי כאב גדול. רציתי לכתוב לכם המשפחה מתוך רצון להביע צער שקיים באבדן בן משפחה ואדם עם אישיות כל כך טובה. ציקי היה בן אדם מאוד טוב. אהבתי אותו כמפקד במקצועות, הוא תרגל אותנו במא"ג ובתרגולי טעינה ב"רעל" ובמקצועיות מקסימלית. לאחר מכן כשהגיע למבצעית, הוא ידע איך לדבר אלינו החיילים שלו, בגובה העיניים והיה חבר ומפקד בשילוב מדהים. ציקי פעל לטובת חלוקת משימות שווה בין כל חיילי הפלוגה. אני זוכר שיצאנו יחד לסיורי גדר בגולן. אהבתי לצאת אתו במיוחד משום שהיה כיף לשוחח אתו. לציקי הייתה תכונה מדהימה של הכרת הטוב, הוא תמיד היה מחפש להיטיב לחיילים שהיו שותפים עמו למשימות. אחת הפעמים שאני זוכר שיצא מגדר הרגיל הייתה לאחר שהתברר לו שחברי ארי וייס ז"ל, שלחם בצנחנים, נהרג בזמן פעילות מבצעית בשכם. הוא מייד פעל ליצירת קשר עם מפקד החטיבה על מנת שאוכל לצאת לנחם את משפחתו. דבר נוסף שציקי עשה עבורי, היה כשהגיע באופן אישי לביתי כדי לתת להורי תעודת הצטיינות על היותי טען מצטיין בגדוד. הוא שימח את הורי וריגש אותי, חשתי כי הצלחתי במידה רבה, שייכת גם לו.נראה שאלוקים מלקט את הפרחים, שלא תדעו עוד צער ושתנחמו מן השמיים.

דויד קפלן מרעננה חבר מפלוגה מ'

About my brother * לגבי אחי

The night before last I had a dream related to Tsiki.
He does not appear in my dreams as often as he used to.
There was a boy in my dream, an Asian boy, but his name was Tsiki.
He was quiet, but he smiled at me. He was lonely, I could feel it.
I spoke to him in hebrew and he replied.
The pain is always there. Behind my eyes, under my breath, inside my heart.
It mixes with other aches sometimes, and becomes almost indistinguishable at times. But given a moment of silence, it shows its signature. Like a flavor of ache.
I daydream about "what-ifs" sometimes. What if I told him more than "be careful" on that last phone call we had? What if I found the source of the dread I was feeling and could translate it into a loud and clear warning?
It's not a feeling of guilt, it's a feeling of a loss, a feeling of missing something good that is no more.
It sucks the air out of my lungs and makes me feel weak and powerless.

*

שלשום בלילה חלמתי על ציקי.
הוא כבר לא מופיע בחלומותיי כמו בעבר.
בחלומי היה ילד. ילד אסיאתי, אך שמו היה ציקי.
הוא היה שקט, אך חייך אליי. הוא היה בודד, יכולתי להרגיש.
דיברתי אליו בעברית והוא השיב לי.
הכאב תמיד שם. מאחורי העיניים, מתחת לנשימה, בתוך הלב.
הוא מתערבב לפעמים עם כאבים אחרים, והופך לבלתי נבדל מהם לפעמים. אך ברגע של שקט, הוא מראה את טבעו, כמו טעם מיוחד של כאב.
אני מדמיין "מה אם?" לפעמים. מה אם הייתי אומר יותר מסתם "תיזהר" בשיחת הטלפון האחרונה שלי איתו? מה אם הייתי יכול לתרגם את המקור של האימה שחשתי אז למילים ברורות של אזהרה?
זו לא הרגשה של אשמה. זו הרגשה של אובדן, שאיבדתי משהו טוב שאיננו עוד.
זה יונק את האוויר מריאותיי, וגורם לי להרגיש חלש וחסר כוח.

מאת: ענת

לציקי היפה שלי

כשאני מסתכלת על בן שכל כך אהבת אני רואה אותך ,דמיון חיצוני ופנימי שלא יתואר.

בן היה בן שנה ו 11 חודשים כשנהרגת...היום הוא כבר בן 4 וחודשים, עברו שנתיים ושלושה חודשים...
איך שהזמן עובר ...אני כל כך מתגעגעת.

החודשים האחרונים הם הקשים לי ביותר כי הגעגועים הגיעו לשיאים חדשים.
בן שואל כמעט כל יום איפה אתה ואני לא יודעת מה לומר, ילד עד גיל 7 לא מבין את תפיסת המוות כמו מבוגר,
אז אני אומרת שאתה נמצא רחוק אז בן אומר שאתקשר אליך עניתי לו שאין לך טלפון אז הוא אמר שאקנה לך אחד..
הוא באמת רוצה אותך, למרות שהיה כל כך צעיר שעזבת אותנו עדיין השקעת בו כל כך הרבה והוא באמת זוכר...כך לפחות אני מתרשמת ומאמינה

התמונה שלך ממוסגרת על יד המיטה
כל יום מסתכלת בה
נזכרת
עדיין לא מאמינה
שזה קרה
לפעמים יורדות דמעות למרות שאני מאוד מופנמת ומדחיקה.
לפעמים בלילה אני מרגישה שאתה נמצא פיזית על ידי ומחפשת רמזים שאכן זה נכון.

נועה נולדה לפני שלושה וחצי חודשים
אחיינית מקסימה שלא תזכה להחזיק
שלא תזכה להריח את ריחה המתוק.

בטח היית מתגאה בה מול חבריך הרבים, כמו שעשית עם בן...

מאז שהלכת הכל השתנה פה,
עם כל השמחה יש הרבה מאוד עצב.
קשה מאוד לקבל את העובדה שלעולם לא נפגש יותר.

החרדות שלי התגברו והמוות נראה תמיד כה קרוב ומאיים
כשאני לוקחת את הילדים לאמא אני תמיד מרגישה שאתה נמצא איתנו בבית
התחושה כל כך חזקה ועמוקה.
החסרון שלך כל כך נוכח.

סוזי יהודיה עכשיו ועשתה לאחרונה מסיבת עליה
היא כאן בזכותך.
זה שאתם לא יחד נראה לי החמצה
כמו רומיאו ויוליה.

אוהבת ומתגעגעת לעולמים

שלך,
אחותך האוהבת
ענת

מאת נדב

ציקי...
כשאני חושב על מישהו, באותה שנייה המוח מצייר והלב מרגיש.
כשאני חושב עליך אני רואה בחור נאה, גבוה, חסון, יפה, בעל חן... ככה אני אזכור אותך תמיד. הרגש מתאר לי מישהו טהור, שכולו טוב - נשמה.
לחום שהפצת לסביבה שלך אין תחליף, כל אותם הפעמים שצחקנו, כל אותם הפעמים שדיברנו, כל אותן הפעמים שהקשבת, אין להם תחליף. אותה הרגשה צובטת לי את הלב פעם אחר פעם, כי היא מזכירה לי כמה אתה חסר לי.
אי אפשר לאבד מישהו שהוא כל כך קרוב אליך, אני יודע שאתה עדיין מלווה אותנו. כמו מישהו שעומד מהצד ומדריך בצורה שקטה, נותן ביטחון להמשך הדרך.
אני חושב שלכל אהבה יש את היחודיות שלה,גם לאהבה בין החברים (החבר'ה). גם כשעכשיו אנחנו נפגשים וגם בפעמים שאנחנו לא מדברים עליך אנחנו מרגישים שמשהו יקר חסר לנו, משהו ששום דבר אחר לא יוכל למלא.

אוהב אותך מכל הלב.

חברך נדב.

ציקי

היום נסעתי בדרך מהעבודה, ונזכרתי בך.
האמת שנזכרתי בך "בזכות" דבר לא כל כך יפה. מישהו חתך בין נתיבים לפניי,
וזה הזכיר לי את הפעמים שבהם נסעתי איתך כאשר אתה נוהג, והיית פונה בלי
לאותת.. זה היה משגע אותי והייתי כמעט תמיד מעיר לך, אבל היית אומר "אנחנו
ממילא קרובים לבית, זה לא ממש משנה בתוך המושבה"
עכשיו דברים כאלה כבר לא נראים כל כך חשובים כמו שניראו אז.
הרבה דברים השתנו, ורק אתה נשארת.. קבוע. לא כמו שהיית אמור להיות,
לא כמו שתכננת, לא כמו שצריך.
זה גם הזכיר לי דברים טובים, את החיוך שלך, את הביטחון שלך, אפילו אותך
"מרוח" על הספה אצל ההורים אחרי שבוע ארוך או משמרת ארוכה בעבודה.

מתגעגע אליך אח שלי,

אורן.

By Susi

Dearest Tsiki,

Sometimes I wish your phone number still worked. That there was a phone line to wherever you are so I could just tell you all the things that have happened in the last two years. Last night, I sat on the couch with a friend of mine- a girl I went to ulpan with. We sat back and grinned at all our friends laughing and drinking around us. These people, although i've only had a short time with them- well, we have a certain past together. We all came to Israel, went to Ulpan together- and made a home here. Israel is such a different place to me than before, i've laughed and cried and cried and cried and giggled and laughed.

Growing up- we always want the life experiences that define us to be beautiful ones. The graduating from Uni, the traveling the world, the Peace Corps and the weddings and babies. Little sprinkles of Tinkerbell's. We never anticipate the scary things.

Like losing You.

I wanted to tell you that I am going to the Rabbinical Court on Monday and I am scared. I also know that if they decide that I am not ready, i've lost nothing. Nothing in my life will change. I will still learn twice a week. I will still keep the Hag'im, I will still keep Kashrut and Shabbat as best I can and I will still love Judaism and Israel and learn to find myself in this craziness we call life.

Your death will not define me, but it has changed me. I've lived in such a higher level since two years ago and often it's become confusing, crushing, romantic, insane- but each and every moment I've lived, i've understood life in a different way. Even in your absence, your essence has been my aura, you're goodness- your purity. You're an angel to me, my best friend and my pain.

Yom Zikkaron is only days away. The air has a sense of silence about it on this day. This is my 3rd Yom Zikkaron in Israel and i'll always feel lonely on that day. It's filled with memorials and documentaries of other young men that have fallen. Pictures of them in their green uniforms are everywhere and my heart has a scar with your emblem on it. The comforting thing is: the nation remembers you and the other boys. Their tears fall for the family you were never able to have and the lives that were cut too short.

These wars, politicians..politics- cultural misunderstanding, religion- it all brews here in the middl east and it's so senseless to me. It's senseless because everyone deserves to go to school, have love, have many babies, gardens and more than one pair of shoes. Everyone deserves to call their mothers at night and tell them they love them and to go to the beach with their friends and to simply be.

I'll be thinking of you as I always do, I hope you're thinking of us.

xxx

Always,

susi

2 Year Memorial Service * אזכרה לרגל שנתיים למותו של ציקי

לרגל שנתיים למותו של ציקי, תתקיים אזכרה ליד קיברו ביום ראשון, ה-1 לאפריל בשעה 16:00 בצהריים.

In memory of Tsiki, and marking two years to his death, a memorial service will be held at his grave on Sunday, the 1st of April, 16:00 afternoon.

Bike Trip מסע אופניים 2007

שלום לכולם!

מי שהיה כאן לפני שנה וגם מי שלא: שנה שעברה החלה מסורת של המשפחה שלי - מסע אופניים שנתי לזכר אחי הקטן שנהרג במהלך שירות מילואים לפני כשנתיים.
השנה (כמו בשנה שעברה) המסע יתרחש באיזור לטרון (יציאה מאיזור המנזר או תחנת הדלק) ב-6 לאפריל. בשעה 8:30 בבוקר.
כדי שכל מי שירצה יוכל להצטרף, ישנם שני מסלולים - אחד כמו של שנה שעברה - של כ-15 ק"מ. השני קצר הרבה יותר - כ-6 קילומטרים.
כל המעוניין להצטרף, בבקשה ליידע את המארגנים בהקדם האפשרי בדוא"ל, היות וצריך לשריין חולצות, וזוגות אופניים בהתאם.
העלות להשכרת אופניים במקום (למי שאין) היא 60 ש"ח לכל אחד או אחת.

שבוע טוב לכולם!

New Year * שנה חדשה

שנה חדשה החלה. אבל דבר לא נשכח. בסוף השבוע הצביע האחיין שלי, בן השלוש, על תצלום של ציקי ושאל "זה ציקי?" עניתי לו שכן. ואז הוא שאל "איפה ציקי?", אז אמרתי לו שאיני יודע.

היכן שתהיה ציקי, אנחנו מתגעגעים אליך. להתחיל שנה חדשה בלעדיך קשה לא פחות מלפני שנה.

לבקר את הקבר, אני לא הולך בתדירות גבוהה. בשבילי הזיכרון יותר אמיתי מהמציבה. יותר חזק מכל אבן.

לדבר אל ציקי אני יכול מהלב, בכל מקום שבו אני נמצא.

A new year has began. Yet nothing has been forgotten. Over the weekend my 3 years old nephew pointed at a photo of Tsiki and asked "Is this Tsiki?" I replied that it is him, and than he asked "Where is Tsiki?", so I told him that I do not know.

Where ever you are Tsiki, We miss you. Starting a new year without you is just as hard as it was a year ago.

I don't visit the grave too often. For me the memory is much more real then a headstone. Much stronger than any rock.

I can speak to Tsiki from my heart where ever I am.