יום חמישי, פברואר 26, 2015

מה הזיכרון הכי חזק שלכם מציקי?


בוקר טוב!
לקראת האזכרה השנה שתחול ב-20 למרץ, ולאחר שחבר הזכיר לי איך הוא זוכר את ציקי, רציתי לפתוח את הנושא קצת.
ספרו בבקשה איך אתם זוכרים את ציקי. רגעים בחיים, זכרונות חזקים, אולי הפעם האחרונה שראיתם אותו.
אצלי זו הייתה שיחת הטלפון האחרונה שלי איתו, שעות בלבד לפני שנהרג. הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר, לא רציתי לסיים את השיחה ואמרתי לו שייזהר, והוא בביטחון הרגיל שלו אמר לי שלא אדאג ושהכול יהיה בסדר גמור.
מה לגביכם? הזכרונות המשותפים שלנו חשובים כדי להזכר בכל מה שציקי היה בשבילנו.

***

Good morning!
About a month before the memorial ceremony that will take place this year on March 20th, and following a reminder from a friend about how he remembers Tsiki, I wanted to open up the subject.
Please tell me how you remember Tsiki. Moments in life, powerful memories, maybe the last time you've seen or spoke to him.
For me it was my last phone call to him. Mere hours before he was killed. I had a menacing feeling that something was wrong, I didn't want to end the conversation and I told him to be careful. Tsiki, in his usual confidence told me not to worry and that everything will be fine.
What about you? our joint memories are important to remember everything Tsiki was for each of us.

3 תגובות:

נדב לוי אמר/ה...

כשאני חושב על ציקי עוברים לי בראש המון זיכרונות טובים (חייב להדגיש שרק טובים). אני לא יכול ולא רוצה להדגיש זיכרון ספציפי אלא לתאר את ההרגשה כשציקי מופיע בלב שלי: שמחה, אהבה, צחוק, חום, בגרות, ילדות, חברות, קירבה... זה לא מובן מאליו שאדם אחד מציף כל כך הרבה רגשות טובים. אני גם לא רוצה לפרט איך ציקי השפיע על החיים שלי (שוב, רק לטובה) גם כשהיה איתי פיזית וגם כשעזב. זו ההרגשה שתלווה אותי כל החיים ואני יודע שלא באמת נפרדתי ממנו, אלא הכל זמני.

תודה ציקי, אוהב אותך לעד

נדב

אנונימי אמר/ה...

זיכרון חזק מציקי...
ערב אחד אי שם בחודש ינואר 2000, ביום חמישי בערב, נסענו אני ציקי נדב ואלעד לשחק סנוקר באשדוד. נסענו בסיטרואן ZX של משה אבא של ציקי, זה היה מאותם ערבים שהיינו מבלים לפני הגיוס, שלא עשינו כלום סתם עבדנו ופשוט העברנו את הזמן בכמה שיותר כיף, הדבר שאני זוכר הכי הרבה מאותו הערב זה איך שרנו בקולי קולות.... כמובן בזיופי זיופים, את השיר : "ואיך שלא", בדיוק בכניסה לגן יבנה חמש דקות לפני שמורידים את אלעד בבית, ואני זוכר את זה ממש כאילו זה היה אתמול, איך אני וציקי ישבנו מקדימה ואלעד ונדב מאחורה ופשוט עשינו שני קולות בפזמון, בלילות בלילות:) אני זוכר איך ציקי התאמץ לא לזייף ....אך אני רושם את זה וזה מעלה לי חיוך כואב בלב:(, אני זוכר איך בסוף השיר פשוט כולנו התגלגלנו מצחוק וזה היה סיומת מדהימה לערב אני בטוח שכולנו הלכנו לישון מחיוכים.
ציקי היקר יש לי אין ספור חוויות וסיפורים וזיכרונות טובים אישיים, משכילים ומצחיקים. 10 שנים אתה לא איתנו פיזית אבל אתה תמיד נמצא במוח שלי ובלב שלי בכל זמן נתון..תמיד השם שלך עולה בסיטואציות מסוימות, כמו המשפט שלימדת אותי שזה לא קל להיות קליל,ועכשיו אחרי עשור אני משתמש בו בשביל התלמידים הכבדים שלי:)ותמיד מעלה את השם עם סיפור קצרצר, ציקי בליבי אתה לנצח!אוהב אותך אח יקר!
חיליק.

אנונימי אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.