היום יום הזיכרון.
אני לא יודע כמה מכם יודעים, אבל השנה, היום הזה הוא גם אותו יום בו ציקי נהרג. ב-25 לאפריל, 2005, בשעות הערב, נהרג ציקי מירי דו-צדדי.
אין באמת כזה דבר ירי דו-צדדי, או אש ידידותית, אבל כנראה שאין באמת מילים שאפשר להשתמש בהן בצורה טובה כדי לתאר ירי בשוגג.
המילים "אש ידידותית" תורגמו מהמושג "Friendly fire" שהוא מושג אמריקאי (למיטב ידיעתי) שנועד לתאר ירי של כוח צבאי נגד אנשים השייכים לאותו צבא. במרבית המקרים זוהי טעות טראגית.
גם במקרה הזה.
אני יודע שאת יום הזכרון של ציקי מציינים בתאריך העברי. אבל היות ואנחנו משתמשים ביום-יום בלוח השנה הגרגוריאני, אני תמיד אזכור את היום הזה. הוא נצרב אצלי במוח. אני אזכור איפה הייתי, מה עשיתי, ואיך קיבלנו את ההודעה על מותו של ציקי.
בשנייה התהפך העולם שלנו. הפכנו מאלה שקוראים, שומעים וצופים בטרגדיות הקשורות לצבא, לכאלה שמעורבים בטרגדיה כזו.
ואז אי אפשר להתרחק יותר, אי אפשר לסתום את האוזניים, לסגור את העיניים, לשנות נושא. אי אפשר כי זה הדם שלנו, לא דם של אף אחד אחר.
גם לפני כן הייתה לנו טרגדיה כזו, כאשר בן דודה שלי נהרג שבועיים לפני סיום השירות הצבאי שלו ולפני שיצא מלבנון. זה היה כואב אבל, אפילו לא קרוב להרגשה הזו.
אני עובר את היום הזה כל שנה, עם דמעות בעיניים, עצב וכאב בלב. ואני זוכר את ציקי. אני תמיד זוכר אותו. יש לי את התמונה שלו לידי תמיד, ולמרות שאומרים שצריך לזכור אדם כפי שהיה בשיאו, ולחגוג את קיומו, קשה להתעלם מהנסיבות. אולי בלתי אפשרי להתעלם.
בשבילי, היום הזה הוא הרבה יותר משמעותי מיום הזכרון הממלכתי. השנה במקרה יוצא ששניהם חלים באותו יום, אבל בשנים קודמות, זה היום שבו המיתר בלב רעד יותר.
אוהב אותך ציקי, ותמיד זוכר.
אורן והמשפחה
