עברו כחודשיים מאז כתבתי כאן בפעם האחרונה. החיים תפסו אותי, אך אני לא שוכח והזכרון שלך, הפנים שלך, אתה תמיד במחשבותיי ובליבי.
היום כתבתי הודעה ללהקה שלשירים שלה הקשבתי בשנה הראשונה לאחר שנהרגת. השירים של אותה להקה עזרו לי בכך שמאוד התחברתי למסר שבהם. אותה תקופה הייתי במצב של קהות חושים וחוסר תחושה ורגש. ניסיתי להתחבר מחדש לרגש שבי, וזה היה מאוד קשה.
אתה מחבר אותי לארץ הזו יותר מכל אדם או מקום או חפץ. גם כשאני כועס על דברים שקורים כאן, אנשים שמאכזבים, מקומות שכבר לא כמו שהיו פעם, אני יודע שאתה מחבר אותי לכאן דרך האדמה.
זה קשה וכואב וטוב בעת ובעונה אחת.
אני בקשר עם החברים שלך. אנחנו לא מדברים עליך הרבה, אבל אתה תמיד נמצא ברקע.
הימים הקשים מתקרבים. מועד האזכרה שלך, ימי הזכרון, מסע האופניים לזכרך.
העובדה שהרבה, כל כך הרבה אנשים מגיעים ומשתתפים וזוכרים, מראה כמה אתה חשוב להם, וכמה שינית את חייהם.
ועל כך אני שמח.
