יום הולדת

אתמול היה יום ההולדת שלי, ושל ציקי יחול ב-2 לדצמבר.

הפעם אני עושה הפרדה בין השניים (כמה שאפשר, כי בסופו של דבר, זה לא אפשרי באופן מוחלט).

מנסה לחגוג השנה גם עם המשפחה, גם עם החברה, וגם עם החברים.

אני לא יכול לומר שזה מה שהוא היה רוצה, כי אני לא יודע מה הוא היה רוצה.

מה שאני יודע זה שאני ארים כוסית לזכרו ב-2 לדצמבר, ותמיד אזכור אותו.

אוהב אותך ציקי, ומתגעגע, וזוכר. הלוואי שהיית כאן איתי, ועם כולם.

סיוטים

היה לי סיוט בלילה. כל מה שאני זוכר זה את הקצה שלו.. איש מכוער מדבר אל ג'וק בחדר גדול ומתפורר בבית ישן ומתקלף ומטונף.

הסיוטים שלי הם נדירים. חלומות רעים לא פוקדים אותי הרבה, וכאלה שקשורים בציקי אפילו פחות.

חלום שהיה לי שבו פגשתי את ציקי והוא לא דיבר אליי הוא חלום שהגדרתי כחלום עצוב מעט, אך אף פעם לא היה לי חלום שציקי היה בו ויכולתי להגדיר אותו כסיוט.

בחודשים האחרונים אין לי חלומות על ציקי. לא כאלה שאני זוכר בכל מקרה. מקווה שהוא יחזור אל החלומות שלי בקרוב.

שגרה והשאר

השגרה סוחפת אותי ואת כולם. אנשים ממשיכים עם העבודה, הלימודים, מערכות היחסים והדברים הקטנים של החיים.
אצלי השגרה מעמעמת את החיים. לטובה ולרעה.
אני לא שוכח ולעולם לא אשכח. גם יש את כל חודש אפריל (לפחות) שבו אין כל דרך להתחבא ממה שקרה ואני גם לא רוצה.
אבל העבר נצבע בצבעים דהויים. 2005 נראית כבר רחוקה. כל כך הרבה אירועים, זכרונות אחרים מצטברים, והשגרה זורקת שמיכה גדולה על הכול.
אני חושב לפעמים מה ציקי היה חושב על דבר כזה או אחר. איך הוא היה מגיב, ומה הוא היה עושה במקומי. וקשה לי לענות. עם הזמן למדתי שציקי שאני הכרתי היה כמעט רק צד אחד שלו.
אנשים אחרים הכירו צדדים אחרים שלו. חלק הכירו את הצד השובב והמטורף והמצחיק שלו. חלק הכירו טוב יותר את הצד הרציני והמשקיען שלו.
ובשבילי הוא תמיד היה ויהיה האח הקטן שחיפש את קרבתי ואני לא רציתי שיידבק אליי כל הזמן. כמובן שזה היה מזמן ומאז הוא עיבה וחיזק את החוג החברתי שלו והפך לאדם וחבר בזכות עצמו.
את השאלות שאני מתחבט איתן כל יום, אני מפנה אליו, אבל קשה לי לקבל ממנו תשובות. ואני מתגעגע.

חולם עליך ואותך ציקי

שוב יש לי חלומות שכוללים את ציקי.

באחד הוא חווה איתי הרפתקאת מסע, בשני הוא משתתף פסיבי שצופה.

לפעמים הוא מחייך ומדבר הרבה, ולפעמים הוא שותק ומסתכל, כאילו אין לו מה לומר או שהוא רוצה שאבין לבד.

בעבר, החלומות היו מלאי משמעות וכיום הם יותר "חברתיים". הוא שומר על קשר איתי דרך החלומות. (כך זה מרגיש לפחות)

לא תמיד החלומות שמחים, וזה בדרך כלל גם לא ממש קשור למצב הרוח שלי. יכול להיות לי יום עגום וחלום מרגש ושמח בסופו.

בדרך כלל אני לא ממש זוכר אילו דברים נאמרים בחלום ביני לבינו. לפעמים אני זוכר משפט מסוים או מילים בודדות.

אני שמח שהקשר הזה נשמר ומקווה שישאר לעולם.

עוד יום

עוד יום ועוד יום ועוד ועוד ועוד.
ימים עוברים, שבועות, חודשים ושנים. הזיכרון שלנו כבני אנוש מתקהה עם הזמן, כדי להקל עלינו וכדי לתת לנו מקום להתקדם קדימה, ולמצוא אושר ושמחה ושלוה.
אצלי זה לא ככה. הזיכרון מתקהה, אבל יש משהו עמוק יותר מזיכרון, וקדום יותר ממיכניזם ביולוגי. קשר שנקטע, אהבה שלא הכרתי שהייתה בי, געגועים שלעולם לא יפסיקו.
הזמן עובר, והחור בלב מתרחב ולא קטן. השכחה היא מבורכת ועוזרת, אך העצב שוקע כמו חומצה ורק יוצר שקע תמידי שלא מתמלא.

מסע אופניים לזכר ציקי 2009 *** עדכונים ***

השנה יתקיים המסע בתאריך 17 לאפריל, יום שישי.

המסע ייצא ממצפה מודיעין שביער בן-שמן.

נפגשים בשעה 9 בבוקר.

כמו בשנה שעברה, ניתן יהיה לשכור אופניים במקום.
לפרטים נוספים נא לפנות לעמוס במספר הטלפון: 052-3344524

להתראות!

אזכרה לציקי

האזכרה לציקי תערך השנה בתאריך ה-3 לאפריל 2009 בשעה עשר בבית העלמין של מזכרת בתיה.

יהי זכרו ברוך.

ציקי

עברו כחודשיים מאז כתבתי כאן בפעם האחרונה. החיים תפסו אותי, אך אני לא שוכח והזכרון שלך, הפנים שלך, אתה תמיד במחשבותיי ובליבי.

היום כתבתי הודעה ללהקה שלשירים שלה הקשבתי בשנה הראשונה לאחר שנהרגת. השירים של אותה להקה עזרו לי בכך שמאוד התחברתי למסר שבהם. אותה תקופה הייתי במצב של קהות חושים וחוסר תחושה ורגש. ניסיתי להתחבר מחדש לרגש שבי, וזה היה מאוד קשה.

אתה מחבר אותי לארץ הזו יותר מכל אדם או מקום או חפץ. גם כשאני כועס על דברים שקורים כאן, אנשים שמאכזבים, מקומות שכבר לא כמו שהיו פעם, אני יודע שאתה מחבר אותי לכאן דרך האדמה.

זה קשה וכואב וטוב בעת ובעונה אחת.

אני בקשר עם החברים שלך. אנחנו לא מדברים עליך הרבה, אבל אתה תמיד נמצא ברקע.

הימים הקשים מתקרבים. מועד האזכרה שלך, ימי הזכרון, מסע האופניים לזכרך.

העובדה שהרבה, כל כך הרבה אנשים מגיעים ומשתתפים וזוכרים, מראה כמה אתה חשוב להם, וכמה שינית את חייהם.

ועל כך אני שמח.

המלחמה בעזה

רציתי לומר כמה מילים על המלחמה בעזה גם, אבל לא רק, בגלל הכניסה הקרקעית לעזה אתמול בלילה.

במלחמה הקודמת, מלחמת לבנון השניה שהתרחשה ב-2006, לא רציתי לכתוב כאן היות והפצע האישי שלי היה פתוח ומדמם עדיין, ולא רציתי גם לערב כאב בכאב ולקשר את מה שקרה לאחי למה שקרה לכל כך הרבה אנשים אחרים ומשפחות אחרות.

הפעם, ממרחק הזמן, רציתי לאחל לחיילים שלנו בהצלחה, ולקוות בשבילם ובשביל משפחותיהם שכולם ישובו בשלום הביתה.

אין לי ספק בצדקת המלחמה. הקורבנות שאנחנו מקריבים והחיילים שאנחנו מסכנים הם לצערנו הדרך היחידה להפסיק את המטרת הטילים על יישובי הדרום, וכבר בתחילת המערכה ראינו שהחמאס מסוגל להגיע הרבה יותר עמוק לשטח המדינה מאשר יישובים "דרומיים" כמו שדרות ואשקלון.

אני רואה וכואב גם על מות אזרחים וילדים בצד השני. הכאב שלהם שווה לכאב שלנו, והזעם מעוור את עיני שני הצדדים.

עם זאת, אני רואה הפצצת מסגדים כחיונית (עם התראה מראש) כאשר קיים חשד לשימוש במקום כמצבור תחמושת ומקום מסתור למחבלים. זו מלחמה, ומטרתה להביא לרגיעה. מטרת החמאס המוצהרת והמתקיימת היא לא לתת לישראל מנוחה וכל שכן זכות קיום.

אני מקווה שנגיע לתוצאות בהקדם, ויבוא שקט ושלום גם לנו וגם להם.