היום הזה לפעמים יותר קשה מיום האזכרה עצמו. אולי מפני שזהו אבל משותף לכל כך הרבה אנשים.
אולי מפני שכשאבא שלי מזכיר את שמו של ציקי, קולו נשבר, או מפני שאמא שלי לפעמים בוכה כאילו בלי סיבה.
אבל יש הרגשה כבדה כזו באוויר, כאילו המון לבבות נשברו באותו זמן, וכל כך הרבה דמעות נשפכו ועכשיו נשפכות שוב.
גם הקירבה הזו ליום העצמאות היא קשה מנשוא. העומדים במוקדי ההחלטות עשו את ההחלטה ממקום של שיקולים לקדם את ההבנה של המחיר שנאלצנו לשלם עבור העצמאות שלנו, אבל הם לא חשבו על כל אלפי האנשים הללו שיבואו ממקום של שכול - ויהיה מצופה מהם לעבור לחגיגות בין לילה.
זה לא עובד ככה. כל מי שחווה שכול יודע שזה לא מפסק שאפשר להזיז לכאן ולכאן.
אז אולי מישהו שחווה שכול יידע לקום במוקדי ההחלטות ולומר שהגיע הזמן להפריד בין שני הימים הכל כך שונים הללו. המקום שבו זוכרים את הגיבורים, ומזילים דמעה, ונכנסים לעצב כי נזכרים בכל מה שהפסדנו בכך שאיבדנו את האהוב שלנו, והמקום שבו אנחנו מכבדים את המדינה וחוגגים את קיומה ואת הולדתה.
אני מקווה.
מאחל לכולם שיום הזיכרון יעבור עליהם בקלות כמה שאפשר, ושלא ישכחו אף פעם, אך גם יידעו להסתכל קדימה ולא רק לאחור.
