גם כאן, אני מחזיק את התמונה של ציקי בארנק. ומתגעגע אליו כל הזמן.
גם בחגים וגם בימים רגילים. אבל אני יודע שהוא איתי אפילו אם אני לא יכול לבקר בקבר שלו.
הוא איתי בתוך הלב שלי, בזכרונות שלי ממנו, במשפחה שמתגעגעת ותמיד תכאב את המקום הריק שנשאר בלעדיו.
הוא איתי גם כשאני שומע חדשות משמחות על החברים שהוא השאיר אחריו.
אני יודע שהוא היה שמח בשבילם ושמח איתם.
אבל הוא חסר לי. כל הזמן.
