חלק ראשון (נכתב באוקטובר):
אני מתחיל לכתוב את הרשומה הזאת כבר באוקטובר, למרות שיום ההולדת של ציקי הוא בדצמבר.
שנה שעברה פיספסתי. הייתי צריך לכתוב, ופשוט לא יצא לי. שכחתי. לא שכחתי את ציקי, שכחתי את הבלוג. מצטער.
הייתה לי שיחה עכשיו לגבי ציקי וזה פשוט הציף את כל הרגשות למעלה כמו צונאמי. הדמעות עלו לי לעיניים עם הזכרונות.
נזכרתי בתמונות שקיבלנו במצלמה של ציקי שהוחזרה להורים שלי. תמונות שצולמו בימים שלפני מותו. כולל ביום עצמו.
תמונות רגילות כאלה של שירות מילואים, יושבים ומשתעממים, שותים קפה, משחקים שש בש. אבל הן עדיין התמונות האחרונות של ציקי.
הוא נראה עייף אבל גם מלא אנרגיה בו זמנית. ילד-איש שכל חייו לפניו. תוכניות על גבי תוכניות, לימודים, אהבה, חיים שלמים.
אולי זה טוב שלא לדעת מתי הסוף שלך מגיע. אולי זה עדיף שזה מגיע בהפתעה. אין לך זמן להתעצב ולכעוס, אבל גם אין לך זמן לומר שלום לאף אחד. אתה פשוט מפסיק להיות. בין אם יש עולם הבא או שלא, אתה כבר לא מעורב בענייני העולם הזה. לטוב או לרע.
כשאני מנסה לחשוב עליו, אם הוא היה חי היום, קשה לי לדמיין את זה. איש בוגר, בן 37, נשוי ועם ילדים. מעניין אם הוא היה מאושר. מעניין מה היה מסלול חייו?
חלק שני (נכתב היום):
עוד שנה עברה. עוד יום הולדת הגיע.
היום ירד המון גשם וזה התאים למצב הרוח העגום שלי.
בדיוק לפני כמה ימים חשבתי איך התנהגתי אליך כשהיית קטן.
דינמיקה של אח גדול ואח קטן ומעצבן. היית כרוך אחריי כל הזמן, רצית בחברתי עוד יותר כאשר ניסיתי להתחמק ממך.
בדיעבד כולנו חכמים יותר, רגישים יותר, מבינים יותר. אבל זה לא עוזר בכלל.
גם הבדל השנים היחסית גדול בינינו לא ממש שינה. ההפך. כאח גדול ובוגר יותר משמעותית (7 שנים) - הייתי צריך להיות יותר מבין. אבל לא הבנתי. לא רציתי בחברתו.
לא הבנתי את נקודת המבט שלו, וגם לא ניסיתי להבין. כל מה שידעתי זה שהוא מעצבן ואני לא רוצה שיהיה דבוק אליי.
עם השנים מגיעה ההבנה, והחרטה, והעצב, והאשמה. למה לא לקחתי רגע וחשבתי על זה אז? ואם הייתי חושב על זה אז, האם הייתי עושה דברים אחרת? לא יודע. אבל לפחות הייתי מנסה.
סוזי שלחה אליי הודעה היום שהיא חושבת עליך. בעיקר היום ביום ההולדת שלך, אבל גם בכלל.
וזה רק מזכיר לי את איך שהרגשתי לפני שנים, ככל שהימים עברו מהלוויה שלך. כמו גלים שפושטים ממרכז הנפילה של אבן גדולה במים שקטים. הם מתחילים להאט ולהנמיך גובה, אבל כאשר זה אדם כזה קרוב שהשפיע על כל כך הרבה אנשים, הגלים האלה אף פעם לא מפסיקים להתפשט.
אוהב, ומתגעגע אליך ציקי.
אורן
אני מתחיל לכתוב את הרשומה הזאת כבר באוקטובר, למרות שיום ההולדת של ציקי הוא בדצמבר.
שנה שעברה פיספסתי. הייתי צריך לכתוב, ופשוט לא יצא לי. שכחתי. לא שכחתי את ציקי, שכחתי את הבלוג. מצטער.
הייתה לי שיחה עכשיו לגבי ציקי וזה פשוט הציף את כל הרגשות למעלה כמו צונאמי. הדמעות עלו לי לעיניים עם הזכרונות.
נזכרתי בתמונות שקיבלנו במצלמה של ציקי שהוחזרה להורים שלי. תמונות שצולמו בימים שלפני מותו. כולל ביום עצמו.
תמונות רגילות כאלה של שירות מילואים, יושבים ומשתעממים, שותים קפה, משחקים שש בש. אבל הן עדיין התמונות האחרונות של ציקי.
הוא נראה עייף אבל גם מלא אנרגיה בו זמנית. ילד-איש שכל חייו לפניו. תוכניות על גבי תוכניות, לימודים, אהבה, חיים שלמים.
אולי זה טוב שלא לדעת מתי הסוף שלך מגיע. אולי זה עדיף שזה מגיע בהפתעה. אין לך זמן להתעצב ולכעוס, אבל גם אין לך זמן לומר שלום לאף אחד. אתה פשוט מפסיק להיות. בין אם יש עולם הבא או שלא, אתה כבר לא מעורב בענייני העולם הזה. לטוב או לרע.
כשאני מנסה לחשוב עליו, אם הוא היה חי היום, קשה לי לדמיין את זה. איש בוגר, בן 37, נשוי ועם ילדים. מעניין אם הוא היה מאושר. מעניין מה היה מסלול חייו?
חלק שני (נכתב היום):
עוד שנה עברה. עוד יום הולדת הגיע.
היום ירד המון גשם וזה התאים למצב הרוח העגום שלי.
בדיוק לפני כמה ימים חשבתי איך התנהגתי אליך כשהיית קטן.
דינמיקה של אח גדול ואח קטן ומעצבן. היית כרוך אחריי כל הזמן, רצית בחברתי עוד יותר כאשר ניסיתי להתחמק ממך.
בדיעבד כולנו חכמים יותר, רגישים יותר, מבינים יותר. אבל זה לא עוזר בכלל.
גם הבדל השנים היחסית גדול בינינו לא ממש שינה. ההפך. כאח גדול ובוגר יותר משמעותית (7 שנים) - הייתי צריך להיות יותר מבין. אבל לא הבנתי. לא רציתי בחברתו.
לא הבנתי את נקודת המבט שלו, וגם לא ניסיתי להבין. כל מה שידעתי זה שהוא מעצבן ואני לא רוצה שיהיה דבוק אליי.
עם השנים מגיעה ההבנה, והחרטה, והעצב, והאשמה. למה לא לקחתי רגע וחשבתי על זה אז? ואם הייתי חושב על זה אז, האם הייתי עושה דברים אחרת? לא יודע. אבל לפחות הייתי מנסה.
סוזי שלחה אליי הודעה היום שהיא חושבת עליך. בעיקר היום ביום ההולדת שלך, אבל גם בכלל.
וזה רק מזכיר לי את איך שהרגשתי לפני שנים, ככל שהימים עברו מהלוויה שלך. כמו גלים שפושטים ממרכז הנפילה של אבן גדולה במים שקטים. הם מתחילים להאט ולהנמיך גובה, אבל כאשר זה אדם כזה קרוב שהשפיע על כל כך הרבה אנשים, הגלים האלה אף פעם לא מפסיקים להתפשט.
אוהב, ומתגעגע אליך ציקי.
אורן
