מאת: ענת

לציקי היפה שלי

כשאני מסתכלת על בן שכל כך אהבת אני רואה אותך ,דמיון חיצוני ופנימי שלא יתואר.

בן היה בן שנה ו 11 חודשים כשנהרגת...היום הוא כבר בן 4 וחודשים, עברו שנתיים ושלושה חודשים...
איך שהזמן עובר ...אני כל כך מתגעגעת.

החודשים האחרונים הם הקשים לי ביותר כי הגעגועים הגיעו לשיאים חדשים.
בן שואל כמעט כל יום איפה אתה ואני לא יודעת מה לומר, ילד עד גיל 7 לא מבין את תפיסת המוות כמו מבוגר,
אז אני אומרת שאתה נמצא רחוק אז בן אומר שאתקשר אליך עניתי לו שאין לך טלפון אז הוא אמר שאקנה לך אחד..
הוא באמת רוצה אותך, למרות שהיה כל כך צעיר שעזבת אותנו עדיין השקעת בו כל כך הרבה והוא באמת זוכר...כך לפחות אני מתרשמת ומאמינה

התמונה שלך ממוסגרת על יד המיטה
כל יום מסתכלת בה
נזכרת
עדיין לא מאמינה
שזה קרה
לפעמים יורדות דמעות למרות שאני מאוד מופנמת ומדחיקה.
לפעמים בלילה אני מרגישה שאתה נמצא פיזית על ידי ומחפשת רמזים שאכן זה נכון.

נועה נולדה לפני שלושה וחצי חודשים
אחיינית מקסימה שלא תזכה להחזיק
שלא תזכה להריח את ריחה המתוק.

בטח היית מתגאה בה מול חבריך הרבים, כמו שעשית עם בן...

מאז שהלכת הכל השתנה פה,
עם כל השמחה יש הרבה מאוד עצב.
קשה מאוד לקבל את העובדה שלעולם לא נפגש יותר.

החרדות שלי התגברו והמוות נראה תמיד כה קרוב ומאיים
כשאני לוקחת את הילדים לאמא אני תמיד מרגישה שאתה נמצא איתנו בבית
התחושה כל כך חזקה ועמוקה.
החסרון שלך כל כך נוכח.

סוזי יהודיה עכשיו ועשתה לאחרונה מסיבת עליה
היא כאן בזכותך.
זה שאתם לא יחד נראה לי החמצה
כמו רומיאו ויוליה.

אוהבת ומתגעגעת לעולמים

שלך,
אחותך האוהבת
ענת