For Tsiki

גלעד חזר

2011-10-19T02:34:00.002+02:00

אני נזכר בציקי כשאני רואה את גלעד. גם ציקי היה רזה (גם אם לא כל כך רזה).

אבל יותר בגלל תווי הפנים, עצמות הלחיים הגבוהות.

וגם אם אני כמעט ולא כותב, אני לא שוכח ואף פעם לא אשכח.

אני שמח שהחזירו את גלעד גם עם המחיר הכבד ששילמנו ועוד נשלם. ברור לי שזה לא מחיר סביר או שצריך לשלם. אבל איך אפשר להפנות את הגב לחייל שלנו? כשאנחנו יודעים שהוא נמצא במרחק קצר מישראל.

כל המקטרגים אומרים בעצם, תקריבו את החייל האחד כדי להציל מאות או אלפים פוטנציאליים.

אני אומר, תבחרו ממשלה שתשנה את הגישה אם באמצעות הרתעה אפקטיבית, או באמצעות חתימת הסכם שלום או שביתת נשק אמיתית.

אל תקריבו חיילים, כי זה מה שבאמת ישבור את המדינה הזו. המדינה הזו בנויה על האזרחים שלה כי הם גם החיילים שלה.

אם היא תקריב אותם או תפנה אליהם את הגב כשהם נשבים, אז אין שום סיבה להקריב בשביל המדינה.

נשמע אנוכי? לא ממש. מדינה זה עיקרון שנוצר בשביל לאחד אנשים במטרה משותפת של חיים טובים יותר. ברגע שהמדינה לא ממלאת את העיקרון הבסיסי הזה היא מבטלת את הבסיס והסיבה לקיומה.

חבל שציקי לא כאן

2011-08-16T14:37:00.005+03:00

אם יש ספק למישהו שהוא היה לוקח חלק פעיל במה שקורה היום במדינה - אני יכול להגיד לכם בעיניים עצומות: הוא היה שם. פותח אוהל, צועד איתם, מצייר סיסמאות, הכול.

למה? כי תמיד היה לו אכפת. אכפת מהמשפחה, מהחברים, מהמקום שבו הוא חי.

ציקי לא היה יכול לשבת בבית, ולצפות בטלויזיה מה קורה ולא לצאת ולהשתתף.

אני בטוח שהוא היה מוצא את הזמן, גם בלוח הזמנים שלו שהיה תמיד צפוף, להרים את הראש ולהשתתף, להיות חלק ממה שקורה. אחרי הכול, זו הסטוריה בהתהוות.

כולנו אוהבים כל כך להתלונן שזה הפך לספורט הלאומי. אנחנו אוהבים לצקצק בלשון, לבכות ולהכנס לדכאון. אבל לצאת לרחובות ולהביע מחאה - עד עכשיו זה פשוט לא קרה.

אם לי כואב שאני לא יכול להיות שם עכשיו בעצמי, ולו רק להראות נוכחות, להיות עוד אדם נוכח במאבק הזה, החשוב, אז אני יודע, ובטוח, ומשוכנע שציקי עם האש הפנימית שלו, היה נוכח שם אם היה יכול. אולי לא ביום הראשון או בשבוע הראשון, אבל כל זה לא היה עובר לידו.

אתה אצלי בלב אח שלי. מתגעגע.

Susi's Words honoring Tsiki after six years * מילותיה של סוזי לרגל שש שנים

2011-04-25T10:31:00.000+03:00

This is a link to the post on Susi's Blog: זהו הלינק לפוסט של סוזי - כתוב באנגלית

Remembering Tsiki 2011

צוואה

2011-04-12T11:08:00.007+03:00

לפעמים אני שוקע במחשבות על מה היה לו ציקי היה כותב צוואה.

כמובן שאני לא מתכוון לשאלה מה היה נותן למי וכדומה. זה לא לגבי רכוש אלא יותר לגבי מסר פרידה.

כתובה או מצולמת. עדיף מצולמת, למרות שזה יותר כואב לראות אותו מדבר מתוך המסך ולדעת שאין אפשרות לדבר איתו פנים אל פנים.

ואם הייתי מוצא מכתב שהוא כתב למקרה ויקרה לו משהו.

אבל לא מצאנו כזה מכתב. ובגיל צעיר כזה, מרחיקים כל מחשבה על המוות מהראש.

אבל אולי כולנו צריכים לכתוב כזה מסר לאנשים שאנחנו אוהבים.

זה בשבילם, לא בשבילנו. אם אנחנו לא נהיה כאן יותר - הם ישארו ואיתם ישאר מין חור כזה בחיים שלהם. והמסר שנשאיר יעזור להתחיל למלא את החור הזה. את הריקנות.

אולי רק קצת. אבל לפעמים גם קצת זה דיי הרבה.

אזכרה לציקי. שש שנים

2011-04-04T11:27:00.006+03:00

שלום לכולם.

השנה האזכרה היא ב-15 לאפריל, בשעה 10 בבוקר בבית העלמין הצבאי שבמזכרת בתיה.

תודה לכולם.

יום הולדת לציקי

2010-12-06T04:47:00.000+02:00

לפני ארבעה ימים חל יום הולדת לציקי.

אם הוא היה בחיים היום, הוא היה בן 28.

אני נמצא בסינגפור, אבל הלב שלי איתו.

כמו כל שנה, היינו חוגגים ביחד. וכבר חמש שנים שזה לחוד.

רציתי גם לשלוח תנחומים למשפחות ההרוגים של השריפה בכרמל, ואיחולי החלמה מהירה לכל הפצועים.

שתבוא עלינו שנה טובה ושלווה.

לא שוכח

2010-10-11T03:12:00.003+02:00

גם כאן, אני מחזיק את התמונה של ציקי בארנק. ומתגעגע אליו כל הזמן.

גם בחגים וגם בימים רגילים. אבל אני יודע שהוא איתי אפילו אם אני לא יכול לבקר בקבר שלו.

הוא איתי בתוך הלב שלי, בזכרונות שלי ממנו, במשפחה שמתגעגעת ותמיד תכאב את המקום הריק שנשאר בלעדיו.

הוא איתי גם כשאני שומע חדשות משמחות על החברים שהוא השאיר אחריו.

אני יודע שהוא היה שמח בשבילם ושמח איתם.

אבל הוא חסר לי. כל הזמן.

ארבעה חודשים חלפו

2010-08-17T07:26:00.004+03:00

מאז שכתבתי כאן בפעם האחרונה.

אני יכול לתרץ ולומר שעברתי למדינה אחרת לתקופה, ולא היה לי זמן וכו' וכו'..

זה לא מספיק.

הבטחתי לעצמי לכתוב כאן לפחות פעם בחודש, ואני לא עומד בהבטחה.

אני אשפר את המצב.

מתגעגע אליך אח שלי.

יום הזכרון לחללי צה"ל 2010

2010-04-19T14:17:00.003+03:00

יהי זכרם ברוך.

מילים מאת נדב, חברו הטוב של ציקי

2010-04-12T17:05:00.003+03:00

ציקי,
עדיין, אחרי כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותך אני עדיין מרגיש שאתה מלווה אותי לאורך כל הדרך. ישנו משפט שאומר "האדם הוא עולם קטן", המשמעות היא שכל מה שסובב אותנו מצוי גם בתוכנו. כך אני מאמין, שגם אתה כל הזמן נמצא איתנו וחווה את אותם הרגשות ואותם המצבים. מבחינתי אין כאן פרידה.

תמיד סימלת לי תכונות של נתינה, אהבה, השפעה, אופטימיות שאותם אני מנסה לקחת איתי כל יום. אני לא אשכח בחיים את כל החויות שעברנו ביחד בתיכון, בעבודה שבה העברנו כל כך הרבה שעות ביחד, כשטיילנו בחו"ל, המפגשים עם החברים ובעיקר השיחות שהיו לי רק איתך על משמעות החיים שיחות שהייתי מקיים רק איתך. כשעזבת איבדתי חלק מעצמי, משמחת החיים שלי אך גם הובלת אותי לדרכים חדשות עם משמעות ועל זה אני מודה לך תמיד.

ציקי, כמו שאמרתי אתה איתי, אתה עם כולנו, מבחינתי אין עבר הווה ועתיד, לאהבה אין זמן ומקום, אהבה זו נצחיות הרי כולנו אחד ואני מאמין שיום אחד גם נרגיש את זה. תודה אחי היקר,

ממני ומהחברים אוהבים, זוכרים ומרגישים תמיד!

***

Tsiki,

Even now, after all this time that I have not seen you, I still feel you're keeping me company all this time.

There's an expression that says "a man is a small world" and that's how I feel. that what's around us is also inside us. So I believe that you're with us all the way, through the same emotions and the same expriences. For me there's no goodbye.

You always were a symbol of giving, love, influence, and optimism which I try to take along with me every day. I will always remember the things we went through together in highschool, at work where we spent so many hours, and while traveling together abroad. Meeting with the friends and especially the talks we had about the meaning of life. Talks I only had with you.

When you left us I lost a part of me, of my joy of life, but you also led me to new places, meaningful places, and for that I'll always be greatful to you.

Tsiki, as I said, you're with me, with all of us. for me there's no past present or future. Love surpasses time and space. Love is eternal. After all, we're all one and I believe that one day we'll all feel it. Thank you dear brother.

From myself and the friends,

Loving, remembering and feeling always.

ציקי אהבת חיינו - שנה 5 מאת תרצה (אמא של ציקי)

2010-04-03T13:52:00.005+03:00

ציקי אהוב שלנו.

5 שנים כבר עברו מאז שחיבקתי אותך ונישקתי לך על העיניים , 5 שנים מאז שחיבקתי אותך.

כבר 5 שנים ואני עדיין לא מסוגלת לפתוח את ארון הבגדים שלך ובחדר שלך כאילו הזמן קפא והנה עוד מעט אתה חוזר.

כבר 5 שנים שאני מנסה להבין מה אומר המשפט הטיפשי על "הזמן עושה את שלו" או השאלה כמה זמן עבר מאז?. האם הכוונה היא שאני אמורה להתגעגע אליך פחות? לכאוב פחות? להתייסר פחות? האם הכוונה שאנשים מסביב חושבים שפחות כואב או שפשוט פחות נעים להראות לעולם עד כמה כואב יותר עם כל יום שעובר.

כבר 5 שנים שאני מנסה להיות סבלנית גם כשאני בוערת מבפנים, מבינה גם כשנמאס לי מהכל, מתחשבת כשבא לי לצרוח ולבעוט.

יש לי סיפור שקראתי באינטרנט שריגש אותי ואפשר לי הקבלה להתמודדות היומיומית שלנו עם זו של יצחק פרלמן הכנר הנכה ברגליו

אני מדגישה את הנכות שלו כי כהורים שכולים גם אנחנו נכים.

ב-18 בנובמבר 1995 הגיע יצחק פרלמן הכנר לבמה, כדי להופיע בקונצרט באולם אברי פישר במרכז לינקולן שבניו יורק. ההגעה לבמה לא הייתה פשוטה עבורו. הוא חלה במחלת הפוליו בהיותו ילד, ולכן יש לו חישוקי ברזל החובקים את שתי רגליו והוא הולך בעזרת שני קביים, צעד אחר צעד, בקושי ולאט.

גם באותו יום, כמו תמיד, הוא הלך בקושי, ועדיין בהילת מלכות, עד שהגיע לכיסאו. לאחר שהתיישב לאט, הניח את הקביים על הרצפה, התיר את החישוקים שסביב רגליו, משך רגל אחת לאחור ואז יישר את האחרת קדימה. לאחר מכן התכופף לפנים כדי להרים את הכינור, הניח אותו מתחת לסנטרו, הניד ראשו אל המנצח והתחיל לנגן. קהל השומעים שלו כבר רגיל לרצף הפעולות הזה. הם היו מתיישבים בשקט בזמן שהוא עושה את דרכו לאורך הבמה אל מקומו והיו נשארים במקומותיהם, שקטים, כשהוא מתיר את חישוקי הברזל מעל רגליו ומחכים עד שהוא מוכן לנגן.

אך בשלב זה משהו השתבש. כשהוא רק החל לנגן את הצלילים הראשונים, נקרע אחד ממיתרי הכינור. היית יכול לשמוע את הניפוץ, כמו יריית רובה בחדר –היה ברור מה המשמעות של צליל זה. אנשים שהיו שם באותו ערב אמרו לעצמם: "חשבנו שהוא יצטרך לקום, לחבר שוב את חישוקי הברזל, להרים את הקביים ולדדות אל מחוץ לבמה, כדי למצוא כינור אחר או כדי למצוא מיתר אחר". אבל פרלמן לא עשה זאת. הוא חיכה לרגע, עצם את עיניו ואז סימן למנצח להתחיל שוב. התזמורת החלה לנגן והוא המשיך מהמקום שבו הפסיק. הוא ניגן בלהט ועוצמה, כפי שמעולם לא שמעו אותו. כמובן שכל אחד יודע שבלתי אפשרי לנגן במסגרת סימפונית עם שלושה מיתרים בלבד, אבל באותו ערב יצחק פרלמן סרב להתייחס לכך. יכולת לראות אותו מאלתר, משנה, מחבר מחדש את היצירה בראשו. בנקודה מסוימת זה נשמע כאילו הוא מכוון מחדש את המיתרים כדי להפיק מהם צלילים חדשים, צלילים שלא הופקו קודם לכן. כשהוא סיים, האולם היה שקט להפליא. ואז הקהל נעמד על רגליו והחל להריע. הייתה התפרצות של מחיאות כפיים מכל פינה באודיטוריום. כולנו עמדנו על רגלינו, צועקים ומריעים, עושים את כל מה שיכולנו כדי לבטא כמה אנחנו מעריכים את מה שהוא עשה. הוא חייך, ניגב את הזעה מעל מצחו, הרים את הקשת כדי להשקיט אותנו, ואז הוא אמר, לא ביוהרה, אלא בשקט, בטון מופנם:

"אתם יודעים, לפעמים זה מתפקידו של האמן למצוא כמה מוסיקה הוא יכול להפיק עם מה שיש לו".

איזה משפט רב כוח. המשפט הזה ממשיך להדהד בראשי מאז ששמעתי אותו. ומי יודע, ייתכן וזוהי דרך חיים לא רק לאמנים אלא עבור כולנו. הנה אדם שהכין את עצמו כל חייו, כדי לנגן מוסיקה בכינור עם ארבעה מיתרים. אך לפתע, באמצע קונצרט, הוא מוצא את עצמו רק עם שלושה מיתרים ומצליח להפיק מוסיקה משלושה מיתרים. המוסיקה שהוא יצר באותו לילה עם שלושה מיתרים בלבד, הייתה כל כך יפה ומקודשת, יפה מכל מה שהוא יצר קודם, כשהיו לו ארבעה מיתרים. את הכתבה הזאת כתב ג'ק ריימר יוסטון כרוניקל.

על כן, ייתכן שהתפקיד שלנו בעולם רעוע ולא בטוח זה, שבו אנחנו חיים, הוא ליצור מוסיקה, בהתחלה עם כל מה שיש לנו, וכשזה בלתי אפשרי עוד, אז ניצור מוסיקה עם מה שנשאר לנו.

המוסיקה אתך ציקי הייתה מדהימה ואילו היום אנחנו מצליחים להפיק מוזיקה אחרת שונה, עם הרבה קשיים וכאב. ביצירת המוסיקה, אתם החברים יש לכם חלק ענק - אתם הקביים שלנו וגם הכינור . אני מתכוונת כמובן גם לחברים שלך ציקי ולמשפחתי היקרה - אתם לוקחים חלק נכבד ביכולת שלנו לתפקד ביום יום, כי בלעדיכם לא היינו יכולים להפיק ולו צליל אחד.

מה יש לומר,ציקי, חמש שנים חלפו עברו ושוב חג פסח ושוב הגינה פורחת

בלעדיך. לאחרונה שמוליק הגנן הזכיר לי שלפני 5 שנים שאלת אותו אם הגינה שאך

זה הקים, תפרח בפסח ! והוא וענה לך שכן ואתה טרחת לצלם אותה מכל זווית אפשרית.

כן אנחנו ממשיכים לטפח את הגינה שלעולם לא תראה בפריחתה! איזו החמצה ! איזה תסכול!

אני רואה את חבריך ולא יכולה שלא לדמיין איך אתה היית נראה – פרח יפהפה בן 28

צעיר, גבוה, חתיך, ותמיד תמיד מחייך חיוכים אוהבים.

אנחנו מחזיקים מעמד כי החיים שלנו הם לא רק שלנו אלא גם של אנשים שאוהבים אותנו.

אנחנו נצטרך להתאפק עד שנגיע אליך וזה לא פשוט.

אוהבים ומתגעגעים אליך כל המשפחה.

תודה לכל הנוכחים שטורחים ובאים כל שנה לחלוק כבוד לציקי ולזכור אותו . אין מחווה יותר

גדולה מזו עבורנו.

****

Tsiki our beloved.

5 years have passed since I hugged you and kissed you on the eyes, 5 years since I hugged you.

5 years already and I still cannot open the closet in your room as if time stopped and you will return soon.

For 5 years I try to figure out what the stupid sentence "Time heals all wounds" says or the question of how long has passed? Does that mean I'm supposed to miss you less? Hurt less? Suffer less? Does that mean people around think it’s less painful or just that it is less nice to show the world how much it hurts more every passing day.

For the last 5 years I try to be patient even when I was burning inside, I understand even when I’m fed up with everything, thoughtful even when I want to kick and scream.

I read a story online that touched me and gave me a perspective to our everyday dealing with this, of the violinist Itzhak Perlman who is handicapped.

I emphasize his disability because as bereaved parents we are also disabled.

On 18 November 1995, violinist Itzhak Perlman came onstage to perform at the concert hall Avri Fisher, New York Lincoln Center. Getting on stage was not easy for him. He had polio disease as a child, so he has iron braces embracing both his legs and he walks with two crutches, step by step, slowly and with difficulty.

Even that day, as always, he walked with difficulty, and yet with an reverence about him, until he reached his chair.

After he sat down slowly, put his crutches on the floor, undid the braces around his legs, pulling one leg back and then aligning the other forward. Then bent forward to pick up the violin, put it under his chin, nodded to the conductor to begin. His audience is already used to this sequence. They would sit quietly while he makes his way across the stage to his place and remain in their seats, quiet and, when he allows the iron braces over his feet and waiting until he was ready to play.

But at this point something went wrong. When he just started playing the first notes, one of the violin strings broke. You could hear the tear, like a rifle shot in the room - it was clear what the significance of this sound. People who were there that night said to themselves: "We thought he would have to get up, reconnect the iron hoops, lift the crutches to hobble off the stage, to find another violin or a replacement string." But Perelman did not. He waited a moment, shut his eyes and then signaled the conductor to start again. The band began playing and he continued from where he left off. He played passionately and with strength, as they had never heard it. Of course, everyone knows it's impossible to play in symphony with only three strings, but that night Itzhak Perlman refused to accept that. You could see him improvising, changing, rewriting the piece in his head. At one point it sounded like he redirects the strings to produce new sounds, sounds that were never produced earlier. When he finished, the room was amazingly quiet. Then the crowd stood up and began to cheer. There was an outburst of applause from every corner of the auditorium. We all stood on our feet, shouting and cheering, doing everything we could to express how much we appreciate what he did. He smiled, wiped the perspiration from his forehead, raised his bow to quiet us, and then he said, not with arrogance, but with a quiet, introverted tone:

"You know, sometimes it is the duty of the artist to see what music he can make with what he got."

What a powerful statement. This sentence continues to reverberate in my head since I heard it. And who knows, it might be a way of life not only for artists but for all of us. Here is a man who was educated his whole life, to play music with a four-stringed violin. But suddenly, in the middle of a concert, he finds himself with only three strings, yet he is able to produce music with only these three strings. The music he created that night with only three strings, was so beautiful and sacred, more beautiful than anything he had created before, when he had four strings.

This article was written by Jack Reimer of the Houston Chronicle.

Therefore, our role in this precarious and uncertain world that we live in, is to create music, beginning with what we have, and when that's not possible anymore, we'll create music with all that is left.

The Music with you Tsiki, was amazing and today we manage to produce another music, different one, with much difficulty and pain. You, our friends have a huge part in creating the music - you are our crutches and violin. I also mean, of course, Tsiki’s friends and my dear family - you take a large part in our ability to function day to day, because without you we could not produce a single note.

What can be said, Tsiki, five years had passed, Passover is here again, and the garden is in bloom.

Without you. Shmulik the gardener recently reminded me 5 years ago you asked him if the garden he just planted, will flourish on Passover! And he answered that it would. So you photographed it from every angle.

So we continue to cultivate the garden which you will never see flowering! What a miss! What a frustration!

I see your friends and I can not stop myself from visualizing how you would look - a beautiful 28 year old flower.

A young, tall, handsome man, always smiling loving smiles.

We survive because our lives are not only ours but also of the people who love us.

We will have to wait until we get to you and it's not simple.

Love and miss you, the whole family.

Thanks to everyone who make the effort to come every year to honor and remember Tsiki. There is no greater tribute than that for us..

חמש שנים * Five Years מאת האח אורן

2010-03-28T16:18:00.003+03:00

הזמן מרפא הכול, אומרים.

אני מביט בתמונה של ציקי ויודע שזה לא נכון.

חמש שנים אחרי ואני זוכר בפירוט את היום שבו הודיעו לנו מהצבא.

גם היום אני זוכר את סדר האירועים, מה עשיתי לפני, מה עשיתי תוך כדי ומה עשיתי אחרי.

וגם עכשיו, אני עדיין מרגיש את ההלם שהרגשתי אז. מה שהתעמעם ממרחק הזמן הוא רק עוצמת הרגש.

כל כך הרבה חיים השתנו. קשה לאמוד עד כמה.

החיים זורמים וסוחפים אותנו הלאה. אנחנו זזים ומשתנים כל הזמן. מה שאנחנו חושבים על האירועים בעברנו - גם זה משתנה.

אבל יש איים בזרם הזה של החיים. דברים, מקומות, אירועים ואנשים שנשארים קבועים שם בזכות עצמם, בזכות תכונה שלהם או משהו שמייחד אותם מאחרים. יש כאלה שמיוחדים בזכות דברים חיוביים ויש כאלה שבולטים בגלל תכונות שליליות.

את ציקי אזכור לעולם. לא רק בגלל שהוא אח שלי, אלא בגלל שהוא האיר את העולם הזה כשהוא פסע בו.

***

Time heals all, so they say.

I look at Tsiki's Photo and know that it's not true.

Five years later and I remember in detail the day the army informed us.

Even today I can recall the order of events, what I did before, what I did whilst and what I did afterwards.

And even now, I can still feel the shock I felt then. The only thing that dimmed in the distance of time is the intensity of it.

So many lives changed. It's hard to gauge just how much.

Life flows and sweeps us away. We move and we change all the time. What we think about the events of our past - changes as well.

But there are islands in this flow of life. Things, Places, Events and People that stay permanent there, in their own right. For a quality they possess or something that sets them apart from others. There are those that are special for their goodness, and those who stand out for negative qualities.

I will remember Tsiki for ever. Not just because he is my brother, but because he shown light to this world when he walked on it.

אזכרה 2010 Memorial

2010-02-14T13:31:00.003+02:00

השנה תיערך האזכרה לזכר ציקי ביום שישי ה-26 למרץ בשעה 10 בבוקר, בבית העלמין הצבאי של מזכרת בתיה.

במלוא חמש שנים למותו, נזכור.

***

This year, The memorial for Tsiki will be held on Friday 26th of March, 10AM at the military cemetery of Mazkeret Batya.

Five years since he passed, We remember.

יום הולדת

2009-11-23T11:42:00.003+02:00

אתמול היה יום ההולדת שלי, ושל ציקי יחול ב-2 לדצמבר.

הפעם אני עושה הפרדה בין השניים (כמה שאפשר, כי בסופו של דבר, זה לא אפשרי באופן מוחלט).

מנסה לחגוג השנה גם עם המשפחה, גם עם החברה, וגם עם החברים.

אני לא יכול לומר שזה מה שהוא היה רוצה, כי אני לא יודע מה הוא היה רוצה.

מה שאני יודע זה שאני ארים כוסית לזכרו ב-2 לדצמבר, ותמיד אזכור אותו.

אוהב אותך ציקי, ומתגעגע, וזוכר. הלוואי שהיית כאן איתי, ועם כולם.

סיוטים

2009-09-07T14:23:00.003+03:00

היה לי סיוט בלילה. כל מה שאני זוכר זה את הקצה שלו.. איש מכוער מדבר אל ג'וק בחדר גדול ומתפורר בבית ישן ומתקלף ומטונף.

הסיוטים שלי הם נדירים. חלומות רעים לא פוקדים אותי הרבה, וכאלה שקשורים בציקי אפילו פחות.

חלום שהיה לי שבו פגשתי את ציקי והוא לא דיבר אליי הוא חלום שהגדרתי כחלום עצוב מעט, אך אף פעם לא היה לי חלום שציקי היה בו ויכולתי להגדיר אותו כסיוט.

בחודשים האחרונים אין לי חלומות על ציקי. לא כאלה שאני זוכר בכל מקרה. מקווה שהוא יחזור אל החלומות שלי בקרוב.

שגרה והשאר

2009-07-27T13:52:00.003+03:00

השגרה סוחפת אותי ואת כולם. אנשים ממשיכים עם העבודה, הלימודים, מערכות היחסים והדברים הקטנים של החיים.
אצלי השגרה מעמעמת את החיים. לטובה ולרעה.
אני לא שוכח ולעולם לא אשכח. גם יש את כל חודש אפריל (לפחות) שבו אין כל דרך להתחבא ממה שקרה ואני גם לא רוצה.
אבל העבר נצבע בצבעים דהויים. 2005 נראית כבר רחוקה. כל כך הרבה אירועים, זכרונות אחרים מצטברים, והשגרה זורקת שמיכה גדולה על הכול.
אני חושב לפעמים מה ציקי היה חושב על דבר כזה או אחר. איך הוא היה מגיב, ומה הוא היה עושה במקומי. וקשה לי לענות. עם הזמן למדתי שציקי שאני הכרתי היה כמעט רק צד אחד שלו.
אנשים אחרים הכירו צדדים אחרים שלו. חלק הכירו את הצד השובב והמטורף והמצחיק שלו. חלק הכירו טוב יותר את הצד הרציני והמשקיען שלו.
ובשבילי הוא תמיד היה ויהיה האח הקטן שחיפש את קרבתי ואני לא רציתי שיידבק אליי כל הזמן. כמובן שזה היה מזמן ומאז הוא עיבה וחיזק את החוג החברתי שלו והפך לאדם וחבר בזכות עצמו.
את השאלות שאני מתחבט איתן כל יום, אני מפנה אליו, אבל קשה לי לקבל ממנו תשובות. ואני מתגעגע.

חולם עליך ואותך ציקי

2009-06-22T09:26:00.011+03:00

שוב יש לי חלומות שכוללים את ציקי.

באחד הוא חווה איתי הרפתקאת מסע, בשני הוא משתתף פסיבי שצופה.

לפעמים הוא מחייך ומדבר הרבה, ולפעמים הוא שותק ומסתכל, כאילו אין לו מה לומר או שהוא רוצה שאבין לבד.

בעבר, החלומות היו מלאי משמעות וכיום הם יותר "חברתיים". הוא שומר על קשר איתי דרך החלומות. (כך זה מרגיש לפחות)

לא תמיד החלומות שמחים, וזה בדרך כלל גם לא ממש קשור למצב הרוח שלי. יכול להיות לי יום עגום וחלום מרגש ושמח בסופו.

בדרך כלל אני לא ממש זוכר אילו דברים נאמרים בחלום ביני לבינו. לפעמים אני זוכר משפט מסוים או מילים בודדות.

אני שמח שהקשר הזה נשמר ומקווה שישאר לעולם.

עוד יום

2009-06-02T08:41:00.005+03:00

עוד יום ועוד יום ועוד ועוד ועוד.
ימים עוברים, שבועות, חודשים ושנים. הזיכרון שלנו כבני אנוש מתקהה עם הזמן, כדי להקל עלינו וכדי לתת לנו מקום להתקדם קדימה, ולמצוא אושר ושמחה ושלוה.
אצלי זה לא ככה. הזיכרון מתקהה, אבל יש משהו עמוק יותר מזיכרון, וקדום יותר ממיכניזם ביולוגי. קשר שנקטע, אהבה שלא הכרתי שהייתה בי, געגועים שלעולם לא יפסיקו.
הזמן עובר, והחור בלב מתרחב ולא קטן. השכחה היא מבורכת ועוזרת, אך העצב שוקע כמו חומצה ורק יוצר שקע תמידי שלא מתמלא.

מסע אופניים לזכר ציקי 2009 * עדכונים *

2009-03-24T13:54:00.005+02:00

השנה יתקיים המסע בתאריך 17 לאפריל, יום שישי.

המסע ייצא ממצפה מודיעין שביער בן-שמן.

נפגשים בשעה 9 בבוקר.

כמו בשנה שעברה, ניתן יהיה לשכור אופניים במקום.
לפרטים נוספים נא לפנות לעמוס במספר הטלפון: 052-3344524

להתראות!

אזכרה לציקי

2009-03-22T09:50:00.003+02:00

האזכרה לציקי תערך השנה בתאריך ה-3 לאפריל 2009 בשעה עשר בבית העלמין של מזכרת בתיה.

יהי זכרו ברוך.

ציקי

2009-03-09T12:10:00.006+02:00

עברו כחודשיים מאז כתבתי כאן בפעם האחרונה. החיים תפסו אותי, אך אני לא שוכח והזכרון שלך, הפנים שלך, אתה תמיד במחשבותיי ובליבי.

היום כתבתי הודעה ללהקה שלשירים שלה הקשבתי בשנה הראשונה לאחר שנהרגת. השירים של אותה להקה עזרו לי בכך שמאוד התחברתי למסר שבהם. אותה תקופה הייתי במצב של קהות חושים וחוסר תחושה ורגש. ניסיתי להתחבר מחדש לרגש שבי, וזה היה מאוד קשה.

אתה מחבר אותי לארץ הזו יותר מכל אדם או מקום או חפץ. גם כשאני כועס על דברים שקורים כאן, אנשים שמאכזבים, מקומות שכבר לא כמו שהיו פעם, אני יודע שאתה מחבר אותי לכאן דרך האדמה.

זה קשה וכואב וטוב בעת ובעונה אחת.

אני בקשר עם החברים שלך. אנחנו לא מדברים עליך הרבה, אבל אתה תמיד נמצא ברקע.

הימים הקשים מתקרבים. מועד האזכרה שלך, ימי הזכרון, מסע האופניים לזכרך.

העובדה שהרבה, כל כך הרבה אנשים מגיעים ומשתתפים וזוכרים, מראה כמה אתה חשוב להם, וכמה שינית את חייהם.

ועל כך אני שמח.

המלחמה בעזה

2009-01-04T09:39:00.003+02:00

רציתי לומר כמה מילים על המלחמה בעזה גם, אבל לא רק, בגלל הכניסה הקרקעית לעזה אתמול בלילה.

במלחמה הקודמת, מלחמת לבנון השניה שהתרחשה ב-2006, לא רציתי לכתוב כאן היות והפצע האישי שלי היה פתוח ומדמם עדיין, ולא רציתי גם לערב כאב בכאב ולקשר את מה שקרה לאחי למה שקרה לכל כך הרבה אנשים אחרים ומשפחות אחרות.

הפעם, ממרחק הזמן, רציתי לאחל לחיילים שלנו בהצלחה, ולקוות בשבילם ובשביל משפחותיהם שכולם ישובו בשלום הביתה.

אין לי ספק בצדקת המלחמה. הקורבנות שאנחנו מקריבים והחיילים שאנחנו מסכנים הם לצערנו הדרך היחידה להפסיק את המטרת הטילים על יישובי הדרום, וכבר בתחילת המערכה ראינו שהחמאס מסוגל להגיע הרבה יותר עמוק לשטח המדינה מאשר יישובים "דרומיים" כמו שדרות ואשקלון.

אני רואה וכואב גם על מות אזרחים וילדים בצד השני. הכאב שלהם שווה לכאב שלנו, והזעם מעוור את עיני שני הצדדים.

עם זאת, אני רואה הפצצת מסגדים כחיונית (עם התראה מראש) כאשר קיים חשד לשימוש במקום כמצבור תחמושת ומקום מסתור למחבלים. זו מלחמה, ומטרתה להביא לרגיעה. מטרת החמאס המוצהרת והמתקיימת היא לא לתת לישראל מנוחה וכל שכן זכות קיום.

אני מקווה שנגיע לתוצאות בהקדם, ויבוא שקט ושלום גם לנו וגם להם.

יום הולדת לציקי

2008-12-01T16:57:00.003+02:00

בסוף השבוע נפגשתי עם החברים של ציקי וחגגנו את יום ההולדת שלי ושלו ביחד.

היה שמח, רועש וחמים.

אבל רק עכשיו אני בעצם מתחיל להרגיש את התאריך הזה, ה-2 בדצמבר שתמיד היה יום ההולדת שלו בשבילי (לא התאריך העברי).

ואני יודע שכל מי שזוכרים את התאריך הזה ומשמעותו, ייחדו כמה דקות מחר לחשוב ולהזכר בציקי, בחיוך שלו, בשמחה שלו, בחיים שלו.

אני הולך לחייך בשבילו, וגם לבכות בשבילו מחר.

יום הולדת

2008-11-25T20:07:00.003+02:00

ציקי ואני תמיד חגגנו את ימי ההולדת שלנו ביחד. שבוע וחצי מפריד בין תאריכי ימי ההולדת שלנו.

עכשיו התאריך הזה מציין אותו יותר מתמיד. ואני עדיין חוגג לו יום הולדת, עם החברים.

אחרי החגים

2008-10-27T13:15:00.003+02:00

חזרתי מחופשה ארוכה בחו"ל, ואחד מהמקומות בהם הייתי היה האי פוקט שבתאילנד.

במהלך הימים שטיילתי שם חשבתי לעצמי, "האם ציקי דרך כאן?" "האם הוא ראה את אותה שקיעה, את אותם גלים, את אותם נופים?"

ציקי אהב לטייל. בארץ וגם מחוץ לה. הטיול הגדול שלו היה לתאילנד, לאוס, אוסטרליה והאיזור. בתאילנד הוא גם פגש את סוזי.

דיברתי עליו גם במהלך הטיול, נזכרתי בתמונות שראיתי מהטיול שלו וגם בדברים שסיפר והחיוך שהיה מרוח על פניו השזופות והכהות כשחזר מלא אנרגיה מהטיול. כל כך שמחתי לראות אותו חוזר ועוד יותר על כך שנהנה כל כך.

גם התמונות שהביא מספרות על החוויות הרבות שחווה ועל החברים שאיתם חלק אותן ועל האנשים השונים שאותם פגש שם והשאירו את חותמם עליו (והוא את חותמו עליהם).

חושב עליך אח שלי.

שנה חדשה

2008-09-28T12:21:00.001+03:00

שנה חדשה לפנינו. שנה של תקוות, אהבות, וגעגועים.

מתגעגע אליך אח שלי.

חלום

2008-08-20T09:34:00.003+03:00

אתמול בלילה חלמתי חלום.

בחלום אני וציקי (שהיה צעיר יותר, בגילאי העשרה) עוקבים אחר סימון כחול חצי דהוי על מדרכות של רחוב מפני שהסימון מוביל לביתו של מישהו שחטף או יודע משהו על ציקי הבוגר.

אנחנו מגיעים לבית ומחכים בחוץ עד שאנחנו רואים את האיש יוצא.

אז אנחנו נכנסים ועוקבים אחרי הסימון הכחול לקיר - שם יש מעין מחבוא מאחורי לבנה, ואני מוציא משהו עטוף בבד מהמחבוא.

משם אנחנו יוצאים אך האיש אחריו עקבנו חזר, ואנחנו נאלצים לברוח במקום להמשיך לעקוב אחרי הסימון הכחול שממשיך הלאה.

זה לא עובר. זה לא נעלם. זה לא הולך לאף מקום.

2008-07-30T16:49:00.004+03:00

נראה לי שכאב כזה נשאר בעצמות, חודר, ולא עוזב.
גם כשאני לא חושב עליו אני מרגיש את המתח הבלתי פוסק.
חשבתי שאלה דברים אחרים מהחיים שלי, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח.
לישון זה לא ממש לישון.
וגם כשעובר יום בלי ממש לחשוב עליו באופן פעיל (כי הוא תמיד שם מאחורי המחשבות),
אז ההרגשה נמצאת שם. כמו איבר רפאים שמנסים להפעיל שוב מפעם לפעם.
כששמחים אז מרגישים קצת אשמים. כן, גם עכשיו, אחרי שנים שעברו.
וכשיש אירועים הקשורים למוות הם מחברים אותי ישר למה שהיה. מחפש ומוצא את קווי הדימיון בין מוות למוות.
מרגיש כמו קפיץ מתוח ללא שום אפשרות להשתחרר. גם כשמנסה במודע, הרוגע לא מחזיק. ולא משנה מה עושים.
וכשאני חולם עליו, אז בכלל מתחילות כל מיני מחשבות. למה הוא עושה את זה, ולמה הוא אומר את זה, ומה המשמעות של כל דבר?
והמוות בכלל - זה משהו שמעסיק. מקווה שיש שם משהו בצד השני, ומה שזה לא יהיה, שהוא יהיה שם מאושר.
מצד אחד רוצה להאמין באלוהים כי זה חלק מהאמונה שיש שם משהו, ומצד שני - אם יש, אז למה הוא לא עצר את זה? הרי גם משהו לא אנושי שעובד לפי הגיון (נגיד) יכול לדעת שההגיון אומר שלא היה צריך לקרות דבר כזה.
עובר לי בראש כל הזמן שעבר מאז, כל מה שעשיתי הופך מטושטש ולא משמעותי. הרי זה לא שינה שומדבר באמת.

מוות מיותר

2008-07-08T11:10:00.005+03:00

ביום רביעי האחרון נפטרה דודה שלי.
אם לארבעה ילדים.
היא נלחמה בסרטן שנים, ולבסוף הוא הכניע אותה.
הלוויה היתה בלילה. בערך בשעה 9. נזכרתי בציקי גם בגלל הנסיבות וגם בגלל השעה.
בת 48 היתה במותה.
יהי זכרה ברוך.

ימים שעוברים

2008-06-12T11:38:00.003+03:00

כמו שהרבה אמרו לפניי - בחגים זה יותר קשה.

לא יודע להגיד בדיוק למה, אבל בחגים מרגישים כמה הוא חסר עוד יותר.

אולי בגלל שחגים זה ה"תירוצים" הרשמיים למשפחות להתאחד, או בגלל שעושים דברים שהיינו עושים ביחד, זה לא ממש משנה.

שבועות שהיה ועבר, היה חג כיפי ונסעתי למצדה ולים המלח, ונהניתי. אבל עם משהו כזה כבד ברקע. משהו חמקמק שלא מבינים מהו עד שמנסים להתרכז ופתאום קולטים.

אני לא זוכר אם הייתי איתו בים המלח בפעם האחרונה שהייתי שם, אבל יש סיכוי גדול שכן. זה היה לפני 15-20 שנה.

אולי בגלל שהזכרונות דוהים, המחשבות עוברות לכמה טוב היה יכול להיות אם הוא היה כאן לחלוק איתנו את החוויות החדשות. את האחיינית הקטנה שלו, נועה, שהולכת ונופלת ורוקדת אם רק שמים לה מוסיקה, את בן שכבר בן 5 וילד מקסים ושובב, את כל החדש והטוב שקורה במשפחה שלו ועם החברים שלו שמתקדמים בחיים, מתחתנים, ומשתנים..

הדבר היחיד שלא משתנה הוא כמה שהוא חסר. וכמה הכאב יושב בלב ולא עוזב.

ימי זכרון * Memorial Days

2008-05-19T16:22:00.004+03:00

ימי זכרון הם של "העם", לא שלי, לא של המשפחה שלי.

אנחנו באים ומשתתפים בטקסים, מכבדים את המעמד ואת המקום ואת יום הזכרון.

אך לעצמי אני חושב שכל יום מימות השנה הוא יום זכרון.

בכל יום אני לא יכול ולא אוכל לשכוח.

ואם כל יום הוא יום זכרון, מדוע שיום הזכרון הלאומי יהיה חשוב יותר מכל יום אחר כדי לזכור?

ציקי אצלי בלב, ואצלי בראש, וגם כשאני שמח וצוחק, יש איזשהו עצב

שחבוי שם מאחור כי לזכור, אני תמיד זוכר.

Memorial days are of "the people", not mine, not my family's.

We come and participate in the ceremonies, respect the place, the

occasion, and the day of memorial.

But to myself I think that each and every day of the year is memorial day.

In each day I cannot and will not forget.

And if every day is a memorial day, what should the national memorial day

be of higher importance to remember?

Tsiki is in my heart, and in my head, and even when I seem happy and laughing,

there is always a strand of sadness hidden back there, since the memory

is always there.

שלוש שנים וציקי איננו

2008-04-26T12:06:00.000+03:00

שלוש שנים וציקי איננו. הזכרונות דוהים, מראות שהיו עדיין חדים לפני שנה ושנתיים כבר לא חדים וברורים כמו שהיו.

רק הכאב הבלתי פוסק, החור הזה שנוצר ונותר בלב נמצא שם, לא הולך לאף מקום, לא מתאחה ולא נעלם ולא משתנה.זה כמו כאב רפאים, של אנשים שקטעו להם איבר ועדיין חשים בו מעין גירוד, או כאב, אך אי אפשר לגרד, אי אפשר להקל על התחושה, כי הוא כבר לא שם.

את היום שבו הודיעו לנו מהצבא אני זוכר בבהירות, גם אם דברים אחרים נעשים עמומים. אני זוכר מה אכלנו בארוחת הבוקר, אני זוכר את צבע המדים של האנשים מהצבא, אני זוכר את התגובה של כל אחד ואחת מאיתנו, ואני זוכר את צעקת הבכי של אימי כאילו הדהדה באוזניי לפני דקה.

אני זוכר גם את שיחת הטלפון האחרונה שהייתה לי איתו לפני האירוע. הוא נשמע עייף, ובדיוק עמד לעלות למשמרת במגדל השמירה. דיברנו על דברים של מה בכך, והצטערתי שלא יכול היה להצטרף אלינו ולהנות מהנוף ומהחברה של כולם. כאשר הרגשתי שהוא לחוץ וצריך ללכת המשכתי את השיחה עוד קצת, הרגשתי שיש לי משהו נוסף לומר לו, משהו חשוב, ולא ידעתי מה. אמרתי לו את זה. אמרתי שזה מציק לי כי אני יודע שזה משהו ממש חשוב, ואני לא מצליח להביע אותו במילים. הוא אמר שוודאי אזכר מאוחר יותר, ואומר לו בפעם הבאה שנדבר.

הוא נגע בחיים של כל מי שהיה סביבו, בכל צורה. והוא ממשיך לעשות זאת גם היום כאשר אנחנו נזכרים בו, בחיוך שלו, בתנועות שמיוחדות לו, באנושיות שלו, באהבה שמילאה אותו ונשפכה הלאה אל כולם. היכולת המיוחדת שלו לפשר, לא לעשות עיניין ולא להתעקש על דברים קטנים, אבל כן לעמוד על ביצוע דברים חשובים כמו שצריך.

אני מתגעגע אליך אח שלי.

מסע האופניים 2008 Bicycle Trip

2008-04-23T15:50:00.002+03:00

מסע האופניים יתקיים השנה ב-25 לאפריל, וייצא כמו בשנה שעברה בשעה 8:30-9:00 בקירוב.

השנה יהיו שני מסלולים, הרגיל במרחק של כ-14-15 ק"מ, והקצר וקל יותר במרחק של כ-4-5 ק"מ.

ניתן יהיה לשכור אופניים וקסדות במקום (לפי המלאי הזמין).

לאחר המסע יתקיים טקס קצר לזכרו של ציקי.

בהצלחה לכולם.

The Bike trip this year will take place on the 25th of April, and will commence at 8:30-9:00 approximately.

This year there will be two courses, the regular one at 14-15 Km, and the shorter and easier one at 4-5 Km.

Bicycles and helmets will be available for hire according to quantity.

After the trip a short ceremony in memory of Tsiki will take place.

Good trip everyone.

2008-04-11T19:45:00.001+03:00

ציקי

שלוש שנים שאתה כבר לא איתנו.

לפעמים אנחנו רואים מישהו שדומה לך ברחוב או באוניברסיטה, והאמת שזה גורם לנו לחייך.לחייך כי דברים שמזכירים לנו אותך מזכירים לנו כמה בן אדם טוב היית. כמה רצית לעזור בכל סיטואציה וכמה נתת מעצמך בכל דבר שעשית.

אנו נזכרים בשנים הרבות שהכרנו, את תקופת בית הספר, הטיולים המשותפים לחו"ל ותקופת הצבא.
נזכרים בעיקר בחיוך שלך. חיוך שבאמת גרם לכולנו לחייך בעקבותיך.

לכולנו יש רגעים בחיים שאנחנו מדברים אליך, שואלים אותך מה אתה היית ממליץ לנו לעשות במצבים מסוימים ומה היית חושב על מה שעשינו בסופו של דבר.

תמיד נזכור את חג הפורים האחרון שהיינו ביחד. כולנו התאספנו בבית במזכרת בתיה. הייתה אווירה של שמחה באוויר. כל אחד מצא לעצמו תחפושת זולה ויצאנו למסיבה. המסיבה, האמת, לא היית טובה במיוחד אבל היה כיף כי היינו כולנו ביחד, וכמו תמיד, אתה היית מסמר הערב, המצחיק של החבורה.

השנים שעוברות לא משכיחות את כל הזמנים הטובים והרעים שהיו כשהיינו ביחד, אצלנו הן רק מחזקות וגורמות לנו להתגעגע יותר ויותר.

אני בטוח שאתה יודע שאנחנו חושבים עליך המון, מתגעגעים ואוהבים אותך אפילו יותר.

וזה לא ייפסק לעולם.

החברים.

חודש אפריל

2008-03-27T10:09:00.003+02:00

שלום לכולם.

חודש אפריל מתקרב ומגיע. חודש של חג (פסח) וכאב.

מילים יותר קשות לכתיבה, אך ההרגשה ברורה הרבה יותר. כאילו היד מתקרבת לאש והחום עולה.

מנסים להיות יותר עסוקים, להפעיל את הראש על חשבון הלב ולספור את הזמן שעבר, אך זה לא באמת מועיל.

הרגשת הבטן היא הקובעת. וההרגשה קשה והופכת קרביים.

זה חודש קשה לנו כמשפחה מעוד סיבה: קיום טקסי יום הזכרון השונים בקירבה כל כך גדולה לאזכרה האישית שלנו.

פשוט חודש מרוכז של כאב, זיכרון ושקיעה לתוך שכול שהזמן לא באמת מקהה.

אזכרה לציקי

2008-03-09T09:08:00.002+02:00

השנה תתקיים האזכרה לציקי ביום שישי ה-11 לאפריל 2008 בשעה 10 בבוקר.

בני משפחה וחברים מוזמנים.

מה שמעיר את הזכרון * What gets the memory going

2008-02-25T09:11:00.007+02:00

היום נסעתי בדרך אל העבודה, ומזווית העין ראיתי פנים של מישהו על המדרכה. ראיתי אותו לשניה אבל הוא נראה כמו ציקי..

אני יודע שזה לא ציקי. אבל דברים כאלה מעירים לי את הזיכרון.

מזכירים לי הבעות פנים שיחודיות לציקי. שאפשר היה הרבה פעמים לקרוא את מצב הרוח שלו על פניו..

הוא יכול היה להראות "פני פוקר", אבל רוב הזמן הוא פשוט הביע את הרגשתו דרך הפנים שלו.

אם היה לא מרוצה, יכולת לדעת.. ואם היה שמח או משועשע - גם לא היה קשה לנחש.

הייתה לו הבעת פנים מאוד מסויימת שהראתה שהוא לא משועשע וחושב שזה לא מצחיק (מה שזה לא יהיה)

וכשהוא היה צוחק, זה היה מכל הלב.

*

Today I went on my way to work and from the corner of my eye, I saw someone's face . I saw him only for a second, but he reminded me of Tsiki..

I know he wasn't Tsiki, but things like that wake my memories.

They remind me of facial expressions which were unique to Tsiki, whom you could read how he feels by the look on his face most times..

He had the ability to show "poker face", but a lot of the time he just let his face show how he feels.

If he wasn't happy, you could tell.. and also if he was happy or pleased - it wasn't difficult to guess.

He had a very distinct look when he was un-amused, and thought that something was definitely not funny (whatever it was).

And when he laughed, it was whole-heartedly.

מסע האופניים לזכר ציקי - 2008 - הודעה מוקדמת

2008-02-07T09:40:00.000+02:00

שלום לכולם!

השנה בפעם השלישית, נשוב וניפגש לזכור ולכבד את זכרו של ציקי.

תאריך המסע צפוי להיות ה-25 באפריל.

מסלול הרכיבה צפוי לשנות מיקום למקום חדש, אך עדיין מרכזי וקל לגישה והחניית הרכבים.

חדשות נוספות בנושא בקרוב..

שנה אזרחית חדשה * New Year

2008-01-01T20:39:00.000+02:00

שנה אזרחית חדשה נפתחת היום. שנת 2008.
ציקי היה מקדם אותה בחיוך, אני בטוח.
החיים לא עוצרים, הם ממשיכים הלאה בלי לחכות לאף אחד..
וזה חבל כי יש אנשים שבשבילם שווה לעצור את
התנועה הבלתי פוסקת של זרם הזמן, ולתת להם את הכבוד
ולזכור אותם כפי שהיו וכפי שתמיד ייזכרו:
טובים, טהורים בנפשם, וכאלה שגורמים לאלה שמסביבם
לרצות להיות טובים יותר מכפי שהם היו. להשתפר ולשפר.
אני יודע שאני אזכור אותך ציקי. השנה, וכל שאר החיים שלי.

*

A new gregorian year begins today. 2008.
Tsiki would welcome it with a smile, I'm sure.
Life does not stop, it plows on without waiting for anyone..
And it's a pity since there are people for whom stopping the
endless flow of time is worthwhile. To honor them
and to remember them the way they were and the way they
will always be remembered:
Good, Pure of heart, and those who influence the people
around them to want to be better than they are. To improve on
themselves and on others.
I know I will remember you Tsiki. This year, this life.

Thanks * תודה

2007-12-03T09:24:00.000+02:00

תודה לכל החברים שהגיעו אתמול לזכור את יום הולדתו של ציקי.

היה ערב נעים וטוב עם חיוכים וגם זכרונות.

להרגשתי, ציקי היה שם איתנו וחייך.

Thanks to all the friends that came last night to remember Tsiki's birthday.

It was a good and pleasant evening with smiles and memories.

To my feeling, Tsiki sat there with us and smiled.

Birthday * יום הולדת

2007-11-21T13:42:00.000+02:00

יום ההולדת של ציקי מתקרב.

אני זוכר את יום ההולדת שלו כמו שאני זוכר את שלי מפני שתמיד חגגנו ביחד.

היינו יוצאים עם כל המשפחה לבית קפה או מסעדה, אוכלים ארוחה או סתם שותים קפה עם עוגה או קינוח.

עד 2005 אני זוכר רק שנה אחת שלא חגגנו ביחד, וגם אז (שנת 2000) זה היה בגלל שטיילתי בחו"ל תקופה ארוכה.

שבע שנים בינינו שהולכות ומתארכות עם כל שנה שעוברת. יום ההולדת שלי הוא כבר לא שלי מזמן. הוא של הזכרון המשותף של יום ההולדת של שנינו.

לא תמיד שמחתי לחגוג את ימי ההולדת של שנינו ביחד, ועכשיו כבר שנתיים אני מרגיש שזה כמו חלק שחסר לי בחיים. אולי זה ההרגל ואולי זה שהוא פשוט חסר לי.

דברים חדשים קורים, החיים לא עומדים במקום, הם כל הזמן משתנים ומתחדשים.

אבל יש דברים שתמיד ישארו אותו הדבר.

מתגעגע אליך אחי.

Tsiki's birthday is coming.

I remember his birthday the same way I remember mine, because we always celebrated together.

We used to go out to a restaurant or a coffee place, have dinner or just coffee with a cake or dessert.

Up until 2005 I only remember one year in which we did not celebrate together (2000) and that was due to my long period of travelling abroad.

Seven years between us which grow longer each passing year. My birthday hasn't been mine for some time now. It belongs to the joint memory of our birthdays together.

I didn't always enjoy sharing my birthdays with him, and for the second year now I feel like a piece is missing in my life. Maybe its the habbit, and maybe its simply that I miss him.

New events unfold. Life does not stand still, they keep changing and renewing.

But some things will always stay the same.

I miss you my brother.

מכתב מחבר אל המשפחה

2007-10-15T16:59:00.000+02:00

תשרי תשס"ח

לכבוד משפחתו של ציקי אייל ז"ל, לאחר ששהיתי תקופה ארוכה בחו"ל לצורך לימודים פגשתי חבר מהפלוגה, הוא סיפר לי שציקי נהרג. הרגשתי כאב גדול. רציתי לכתוב לכם המשפחה מתוך רצון להביע צער שקיים באבדן בן משפחה ואדם עם אישיות כל כך טובה. ציקי היה בן אדם מאוד טוב. אהבתי אותו כמפקד במקצועות, הוא תרגל אותנו במא"ג ובתרגולי טעינה ב"רעל" ובמקצועיות מקסימלית. לאחר מכן כשהגיע למבצעית, הוא ידע איך לדבר אלינו החיילים שלו, בגובה העיניים והיה חבר ומפקד בשילוב מדהים. ציקי פעל לטובת חלוקת משימות שווה בין כל חיילי הפלוגה. אני זוכר שיצאנו יחד לסיורי גדר בגולן. אהבתי לצאת אתו במיוחד משום שהיה כיף לשוחח אתו. לציקי הייתה תכונה מדהימה של הכרת הטוב, הוא תמיד היה מחפש להיטיב לחיילים שהיו שותפים עמו למשימות. אחת הפעמים שאני זוכר שיצא מגדר הרגיל הייתה לאחר שהתברר לו שחברי ארי וייס ז"ל, שלחם בצנחנים, נהרג בזמן פעילות מבצעית בשכם. הוא מייד פעל ליצירת קשר עם מפקד החטיבה על מנת שאוכל לצאת לנחם את משפחתו. דבר נוסף שציקי עשה עבורי, היה כשהגיע באופן אישי לביתי כדי לתת להורי תעודת הצטיינות על היותי טען מצטיין בגדוד. הוא שימח את הורי וריגש אותי, חשתי כי הצלחתי במידה רבה, שייכת גם לו.נראה שאלוקים מלקט את הפרחים, שלא תדעו עוד צער ושתנחמו מן השמיים.

דויד קפלן מרעננה חבר מפלוגה מ'

About my brother * לגבי אחי

2007-09-11T15:34:00.000+03:00

The night before last I had a dream related to Tsiki.
He does not appear in my dreams as often as he used to.
There was a boy in my dream, an Asian boy, but his name was Tsiki.
He was quiet, but he smiled at me. He was lonely, I could feel it.
I spoke to him in hebrew and he replied.
The pain is always there. Behind my eyes, under my breath, inside my heart.
It mixes with other aches sometimes, and becomes almost indistinguishable at times. But given a moment of silence, it shows its signature. Like a flavor of ache.
I daydream about "what-ifs" sometimes. What if I told him more than "be careful" on that last phone call we had? What if I found the source of the dread I was feeling and could translate it into a loud and clear warning?
It's not a feeling of guilt, it's a feeling of a loss, a feeling of missing something good that is no more.
It sucks the air out of my lungs and makes me feel weak and powerless.

*

שלשום בלילה חלמתי על ציקי.
הוא כבר לא מופיע בחלומותיי כמו בעבר.
בחלומי היה ילד. ילד אסיאתי, אך שמו היה ציקי.
הוא היה שקט, אך חייך אליי. הוא היה בודד, יכולתי להרגיש.
דיברתי אליו בעברית והוא השיב לי.
הכאב תמיד שם. מאחורי העיניים, מתחת לנשימה, בתוך הלב.
הוא מתערבב לפעמים עם כאבים אחרים, והופך לבלתי נבדל מהם לפעמים. אך ברגע של שקט, הוא מראה את טבעו, כמו טעם מיוחד של כאב.
אני מדמיין "מה אם?" לפעמים. מה אם הייתי אומר יותר מסתם "תיזהר" בשיחת הטלפון האחרונה שלי איתו? מה אם הייתי יכול לתרגם את המקור של האימה שחשתי אז למילים ברורות של אזהרה?
זו לא הרגשה של אשמה. זו הרגשה של אובדן, שאיבדתי משהו טוב שאיננו עוד.
זה יונק את האוויר מריאותיי, וגורם לי להרגיש חלש וחסר כוח.

מאת: ענת

2007-08-06T07:54:00.000+03:00

לציקי היפה שלי

כשאני מסתכלת על בן שכל כך אהבת אני רואה אותך ,דמיון חיצוני ופנימי שלא יתואר.

בן היה בן שנה ו 11 חודשים כשנהרגת...היום הוא כבר בן 4 וחודשים, עברו שנתיים ושלושה חודשים...
איך שהזמן עובר ...אני כל כך מתגעגעת.

החודשים האחרונים הם הקשים לי ביותר כי הגעגועים הגיעו לשיאים חדשים.
בן שואל כמעט כל יום איפה אתה ואני לא יודעת מה לומר, ילד עד גיל 7 לא מבין את תפיסת המוות כמו מבוגר,
אז אני אומרת שאתה נמצא רחוק אז בן אומר שאתקשר אליך עניתי לו שאין לך טלפון אז הוא אמר שאקנה לך אחד..
הוא באמת רוצה אותך, למרות שהיה כל כך צעיר שעזבת אותנו עדיין השקעת בו כל כך הרבה והוא באמת זוכר...כך לפחות אני מתרשמת ומאמינה

התמונה שלך ממוסגרת על יד המיטה
כל יום מסתכלת בה
נזכרת
עדיין לא מאמינה
שזה קרה
לפעמים יורדות דמעות למרות שאני מאוד מופנמת ומדחיקה.
לפעמים בלילה אני מרגישה שאתה נמצא פיזית על ידי ומחפשת רמזים שאכן זה נכון.

נועה נולדה לפני שלושה וחצי חודשים
אחיינית מקסימה שלא תזכה להחזיק
שלא תזכה להריח את ריחה המתוק.

בטח היית מתגאה בה מול חבריך הרבים, כמו שעשית עם בן...

מאז שהלכת הכל השתנה פה,
עם כל השמחה יש הרבה מאוד עצב.
קשה מאוד לקבל את העובדה שלעולם לא נפגש יותר.

החרדות שלי התגברו והמוות נראה תמיד כה קרוב ומאיים
כשאני לוקחת את הילדים לאמא אני תמיד מרגישה שאתה נמצא איתנו בבית
התחושה כל כך חזקה ועמוקה.
החסרון שלך כל כך נוכח.

סוזי יהודיה עכשיו ועשתה לאחרונה מסיבת עליה
היא כאן בזכותך.
זה שאתם לא יחד נראה לי החמצה
כמו רומיאו ויוליה.

אוהבת ומתגעגעת לעולמים

שלך,
אחותך האוהבת
ענת

מאת נדב

2007-07-24T08:41:00.000+03:00

ציקי...
כשאני חושב על מישהו, באותה שנייה המוח מצייר והלב מרגיש.
כשאני חושב עליך אני רואה בחור נאה, גבוה, חסון, יפה, בעל חן... ככה אני אזכור אותך תמיד. הרגש מתאר לי מישהו טהור, שכולו טוב - נשמה.
לחום שהפצת לסביבה שלך אין תחליף, כל אותם הפעמים שצחקנו, כל אותם הפעמים שדיברנו, כל אותן הפעמים שהקשבת, אין להם תחליף. אותה הרגשה צובטת לי את הלב פעם אחר פעם, כי היא מזכירה לי כמה אתה חסר לי.
אי אפשר לאבד מישהו שהוא כל כך קרוב אליך, אני יודע שאתה עדיין מלווה אותנו. כמו מישהו שעומד מהצד ומדריך בצורה שקטה, נותן ביטחון להמשך הדרך.
אני חושב שלכל אהבה יש את היחודיות שלה,גם לאהבה בין החברים (החבר'ה). גם כשעכשיו אנחנו נפגשים וגם בפעמים שאנחנו לא מדברים עליך אנחנו מרגישים שמשהו יקר חסר לנו, משהו ששום דבר אחר לא יוכל למלא.

אוהב אותך מכל הלב.

חברך נדב.

ציקי

2007-06-04T23:21:00.000+03:00

היום נסעתי בדרך מהעבודה, ונזכרתי בך.
האמת שנזכרתי בך "בזכות" דבר לא כל כך יפה. מישהו חתך בין נתיבים לפניי,
וזה הזכיר לי את הפעמים שבהם נסעתי איתך כאשר אתה נוהג, והיית פונה בלי
לאותת.. זה היה משגע אותי והייתי כמעט תמיד מעיר לך, אבל היית אומר "אנחנו
ממילא קרובים לבית, זה לא ממש משנה בתוך המושבה"
עכשיו דברים כאלה כבר לא נראים כל כך חשובים כמו שניראו אז.
הרבה דברים השתנו, ורק אתה נשארת.. קבוע. לא כמו שהיית אמור להיות,
לא כמו שתכננת, לא כמו שצריך.
זה גם הזכיר לי דברים טובים, את החיוך שלך, את הביטחון שלך, אפילו אותך
"מרוח" על הספה אצל ההורים אחרי שבוע ארוך או משמרת ארוכה בעבודה.

מתגעגע אליך אח שלי,

אורן.

By Susi

2007-04-20T10:45:00.000+03:00

Dearest Tsiki,

Sometimes I wish your phone number still worked. That there was a phone line to wherever you are so I could just tell you all the things that have happened in the last two years. Last night, I sat on the couch with a friend of mine- a girl I went to ulpan with. We sat back and grinned at all our friends laughing and drinking around us. These people, although i've only had a short time with them- well, we have a certain past together. We all came to Israel, went to Ulpan together- and made a home here. Israel is such a different place to me than before, i've laughed and cried and cried and cried and giggled and laughed.

Growing up- we always want the life experiences that define us to be beautiful ones. The graduating from Uni, the traveling the world, the Peace Corps and the weddings and babies. Little sprinkles of Tinkerbell's. We never anticipate the scary things.

Like losing You.

I wanted to tell you that I am going to the Rabbinical Court on Monday and I am scared. I also know that if they decide that I am not ready, i've lost nothing. Nothing in my life will change. I will still learn twice a week. I will still keep the Hag'im, I will still keep Kashrut and Shabbat as best I can and I will still love Judaism and Israel and learn to find myself in this craziness we call life.

Your death will not define me, but it has changed me. I've lived in such a higher level since two years ago and often it's become confusing, crushing, romantic, insane- but each and every moment I've lived, i've understood life in a different way. Even in your absence, your essence has been my aura, you're goodness- your purity. You're an angel to me, my best friend and my pain.

Yom Zikkaron is only days away. The air has a sense of silence about it on this day. This is my 3rd Yom Zikkaron in Israel and i'll always feel lonely on that day. It's filled with memorials and documentaries of other young men that have fallen. Pictures of them in their green uniforms are everywhere and my heart has a scar with your emblem on it. The comforting thing is: the nation remembers you and the other boys. Their tears fall for the family you were never able to have and the lives that were cut too short.

These wars, politicians..politics- cultural misunderstanding, religion- it all brews here in the middl east and it's so senseless to me. It's senseless because everyone deserves to go to school, have love, have many babies, gardens and more than one pair of shoes. Everyone deserves to call their mothers at night and tell them they love them and to go to the beach with their friends and to simply be.

I'll be thinking of you as I always do, I hope you're thinking of us.

xxx

Always,

susi

2 Year Memorial Service * אזכרה לרגל שנתיים למותו של ציקי

2007-03-27T13:33:00.000+02:00

לרגל שנתיים למותו של ציקי, תתקיים אזכרה ליד קיברו ביום ראשון, ה-1 לאפריל בשעה 16:00 בצהריים.

In memory of Tsiki, and marking two years to his death, a memorial service will be held at his grave on Sunday, the 1st of April, 16:00 afternoon.

Bike Trip מסע אופניים 2007

2007-03-11T12:29:00.000+02:00

שלום לכולם!

מי שהיה כאן לפני שנה וגם מי שלא: שנה שעברה החלה מסורת של המשפחה שלי - מסע אופניים שנתי לזכר אחי הקטן שנהרג במהלך שירות מילואים לפני כשנתיים.
השנה (כמו בשנה שעברה) המסע יתרחש באיזור לטרון (יציאה מאיזור המנזר או תחנת הדלק) ב-6 לאפריל. בשעה 8:30 בבוקר.
כדי שכל מי שירצה יוכל להצטרף, ישנם שני מסלולים - אחד כמו של שנה שעברה - של כ-15 ק"מ. השני קצר הרבה יותר - כ-6 קילומטרים.
כל המעוניין להצטרף, בבקשה ליידע את המארגנים בהקדם האפשרי בדוא"ל, היות וצריך לשריין חולצות, וזוגות אופניים בהתאם.
העלות להשכרת אופניים במקום (למי שאין) היא 60 ש"ח לכל אחד או אחת.

שבוע טוב לכולם!

New Year * שנה חדשה

2007-02-04T13:47:00.000+02:00

שנה חדשה החלה. אבל דבר לא נשכח. בסוף השבוע הצביע האחיין שלי, בן השלוש, על תצלום של ציקי ושאל "זה ציקי?" עניתי לו שכן. ואז הוא שאל "איפה ציקי?", אז אמרתי לו שאיני יודע.

היכן שתהיה ציקי, אנחנו מתגעגעים אליך. להתחיל שנה חדשה בלעדיך קשה לא פחות מלפני שנה.

לבקר את הקבר, אני לא הולך בתדירות גבוהה. בשבילי הזיכרון יותר אמיתי מהמציבה. יותר חזק מכל אבן.

לדבר אל ציקי אני יכול מהלב, בכל מקום שבו אני נמצא.

A new year has began. Yet nothing has been forgotten. Over the weekend my 3 years old nephew pointed at a photo of Tsiki and asked "Is this Tsiki?" I replied that it is him, and than he asked "Where is Tsiki?", so I told him that I do not know.

Where ever you are Tsiki, We miss you. Starting a new year without you is just as hard as it was a year ago.

I don't visit the grave too often. For me the memory is much more real then a headstone. Much stronger than any rock.

I can speak to Tsiki from my heart where ever I am.

Last Photo (9) תמונה אחרונה

2006-12-19T16:23:00.000+02:00

Last Photos (8) תמונות אחרונות

2006-12-19T16:19:00.000+02:00

Last Photos (7) תמונות אחרונות

2006-12-06T16:34:00.000+02:00

Last Photos (6) תמונות אחרונות

2006-10-30T21:47:00.000+02:00

Last Photos (5) תמונות אחרונות

2006-10-26T20:32:00.000+02:00

Last Photos (4) תמונות אחרונות

2006-10-24T22:00:00.000+02:00

Last Photos (3) תמונות אחרונות

2006-10-23T08:20:00.000+02:00

Last Photos (2) תמונות אחרונות

2006-10-22T07:52:00.000+02:00

Last Photos (1) תמונות אחרונות

2006-10-18T07:19:00.000+02:00

Dreams * חלומות

2006-10-15T12:47:00.000+02:00

.מספר חלומות שחלמתי הזכירו לי את ציקי. לא תמיד בגלל תוכנם, אלא לפעמים פשוט בגלל שאלו חלומות

חשבתי על כמה חלומות היו לו שלא הספיק להגשים. חלומות על זוגיות, אהבה, חברים וכל הדברים שרצה ותכנן לעשות

.הבוקר ירד הגשם הראשון של החורף. היורה. הקשבתי לו ושוב נזכרתי בציקי

חלומות מתחלקים לשני סוגים עיקריים: אחד זה הסוג שאתם חולמים בלילה, והשני הוא זה שאתם חולמים לגבי העתיד שלכם. העתיד שאתם מתכננים ורוצים שיקרה

החלומות מהסוג השני - מאלה היו לציקי הרבה. יותר מחלומות, תוכניות, רעיונות, התלהבות ללא סוף

הוא לא היה רק מתכנן, הוא היה גם מבצע, מרים טלפון לכולם, מדרבן, מעודד, לא מוותר. אחד מאלה שמהווים דבק בחבורה של חברים.

כל חבר שתשאלו היום עליו, ירגיש עצוב, אך גם יחייך. כי הזכרונות שקשורים לציקי, הם זכרונות שמעוררים חיוך

Tsiki * ציקי

2006-09-22T18:11:00.000+03:00

שנה טובה לכולם! שנה של שקט, שלווה, אהבה ושלום.
מצאתי את התמונה הזו בדיסק של תמונות שציקי וחברים שלו צילמו במהלך טיול תרמילאים של כמה חודשים באוסטרליה והמזרח הרחוק. היא מזכירה לי את ציקי, וגם מזכירה לי כמה אהב לטייל, ועוד יותר כמה אהב לעשות זאת בחברת האנשים הקרובים אליו.

להתראות בשנה הבאה עלינו לטובה...

A million stars * מיליון כוכבים

2006-08-28T09:55:00.000+03:00

בעקבות מותו של אחיה, סגן תם פרקש בתאונת המסוק בגבול לבנון, ביום שני 24 ביולי 2006 - שרה עמית פרקש שיר שנכתב ע"י יפתח קרזנר, חבר קרוב של המשפחה והוקלט שעות מספר לפני הלוויה.

השיר לדעתי הוא דרך מדהימה להתמודד לפחות מעט עם אובדן כזה, והרגשתי הזדהות והבנה למה שעמית ומשפחתה עוברים עכשיו..

כמו שעמית אמרה, זהו פצע שלא ממש מגליד אף פעם. נקווה שיכאב פחות.

תנחומים למשפחות ההרוגים בלבנון

2006-07-27T10:59:00.000+03:00

אני שולח תנחומים למשפחות ההרוגים וברכות החלמה מהירה לכל הפצועים בין אם חיילים או אזרחים.

בשמי ובשם כל משפחת איל.

מי ייתן ולא תדעו עוד צער.

מילים נראות משומשות, מהוהות, ולא מספיקות אפילו מעט. הרגש, והכאב הם גדולים מנשוא.

הזמן רק לפעמים עוזר להקהות את הכאב. אהבה היא דבר שכן עוזר. אהבה של חברים, אהבה של משפחה.

אבל הוא פצע שלא נסגר אף פעם. כל מה שאפשר לעשות הוא לחטא אותו בהמון אהבה, ולא לתת לו להזדהם בייאוש.

Things that remind me of Tsiki דברים שמזכירים לי את ציקי

2006-07-03T10:35:00.000+03:00

Many things remind me of him. every day, and some times even more often than that..

1) Tattoos. Especially ones of Dragons.. he had a big tattoo on his shoulder and arm.

2) When people (myself included) drop or spill something on the table.. it reminds me of many shabat dinners with him. He always used to do that..

3) Alcohol. He didnt use to drink much. But he did a bartender course and was happy to serve his friends..

If anyone has more things that remind him of Tsiki, you're welcome to send them to me and I'll publish them..

הילדים של חורף 73

2006-05-02T21:50:00.000+03:00

אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש

חלמתם אותנו לראשונה עם שחר, בתום הקרבות

הייתם גברים עייפים שהודו למזלם הטוב

הייתן נשים צעירות מודאגות ורציתן כל כך לאהוב

וכשהריתם אותנו באהבה בחורף שבעים ושלוש

רציתם למלא בגופכם את מה שחיסרה המלחמה.

כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה

הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה

כשנולדנו היתה הארץ פצועה ועצובה

הבטתם בנו, חיבקתם אותנו, ניסיתם למצוא נחמה

כשנולדנו ברכו הזקנים בעיניים דומעות

אמרו הילדים האלה הלואי לא ילכו אל הצבא

ופניכם בתצלום הישן מוכיחות דיברתם מכל הלב

כשהבטחתם לעשות בשבילנו הכל להפוך אויב לאוהב.

הבטחתם יונה

עלה של זית

הבטחתם שלום בבית

הבטחתם אביב ופריחות

הבטחתם לקיים הבטחות

הבטחתם יונה

אנחנו הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש

גדלנו, אנחנו עכשיו בצבא עם הנשק, קסדה על הראש

גם אנחנו יודעים לעשות אהבה, צוחקים ויודעים לבכות

גם אנחנו גברים, גם אנחנו נשים, גם אנחנו חולמים תינוקות

ולכן לא נלחץ, ולכן לא נדרוש, ולכן לא נאיים

כשהיינו קטנים אמרתם: הבטחות צריך לקיים

אם דרוש לכם כח ניתן, לא נחסוך, רק רצינו ללחוש

אנחנו הילדים של החורף ההוא שנת שבעים ושלוש

הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית
הבטחתם אביב ופריחות
הבטחתם לקיים הבטחות
הבטחתם יונה

25th Of April

2006-04-25T19:27:00.000+03:00

Exactly One Year ago, Tsiki's Funeral was conducted.
I remember each step I took behind the military car that transported him to the Graveyard.
I remember the tears, the words, the emotion that conveyed so much beyond letters and syllables.
I remember my brother. I remember the last talk I had with him the day before he was killed.
"Be careful Tsiki" I said to him, "Watch out for yourself"
May his soul rest in peace.

25 באפריל

2006-04-25T19:22:00.000+03:00

לפני שנה בדיוק (לפי התאריך הלועזי) נערכה ההלוויה של ציקי.

אני זוכר כל צעד שהלכתי מאחורי הרכב הצבאי שהוביל את הארון לבית הקברות.

זוכר את הדמעות, את המילים, את הרגש שהביע גם הרבה מעבר לאותיות והברות.

זוכר את אח שלי. זוכר את השיחה האחרונה שלנו בטלפון, יום לפני שנהרג.

אמרתי לו "תיזהר, ציקי. תשמור על עצמך"

יהי זכרו ברוך.

Bicycle Trip (and in English)

2006-04-05T10:38:00.000+03:00

A Bicycle Trip will take place in memory of Tsiki to commemorate one year to his death.
The trip will take place on the 14th of April, at 9:30 AM and will leave from Latrun Intersection.
The track length will be approximately 10Km, and will be slow paced. (estimated time to finish is about 3.5 hours)
Anyone who do not own a suitable set of bicycles, can rent a pair for 50 NIS upon co-ordinating in advance. (via email: jumper1770@hotmail.com)
Thanks goes to Tsiki's friends for making all the arrangements, and especially to Hilik.

The family.

מסע אופניים

2006-04-05T10:34:00.000+03:00

מסע אופניים לזכר ציקי במלוא שנה למותו ייערך ב-14 לאפריל, בשעה 9:30 בבוקר, וייצא מצומת לטרון.

כל המעוניין להצטרף מוזמן. מי שלא מחזיק אופניים מתאימות יכול לשכור זוג תמורת 50 ש"ח בתיאום מראש. (במייל jumper1770@hotmail.com)

אורך המסלול כעשרה קילומטרים, והוא ייערך בקצב איטי (צפי של כשלוש וחצי שעות לסיום).

תודה רבה לחברים שאירגנו, ובראשם חיליק.

המשפחה.

One Year Memorial אזכרה לרגל שנה

2006-02-22T21:50:00.000+02:00

לרגל שנה למותו של ציקי, תערך האזכרה בעשירי באפריל 2006 (10/4/2006) בשעה תשע וחצי בבוקר בבית העלמין הצבאי של

מזכרת בתיה.

כל המעוניינים לקחת חלק באזכרה מוזמנים לבוא ולחלוק כבוד לזכרו.

A year has passed since tsiki passed away, and a memorial will be held on the 10th of April, 2006 at the military cemetery of Mazkeret batya at 9:30 in the morning.

All who wish to honor his memory, are invited to come and take part.

2006-01-21T23:21:00.000+02:00

More R&R

2006-01-21T23:19:00.000+02:00

Resting with a friend

2006-01-21T23:11:00.000+02:00

A game of Backgammon * במשחק שש-בש

2006-01-21T23:06:00.000+02:00

Tsiki on the phone * ציקי בטלפון

2006-01-21T23:04:00.000+02:00

Last Reserve Service.. 3 days before * שלושה ימים לפני

New Pics coming soon * תמונות חדשות בקרוב

2006-01-15T14:02:00.000+02:00

בקרוב תמונות חדשות מהמילואים האחרונים של ציקי

Soon to come: New pics from Tsiki's last days in Reserve service.

Tsiki's Birthday יום ההולדת של ציקי

2005-12-02T00:00:00.000+02:00

היום, השני לדצמבר, הוא יום ההולדת של ציקי.

היום הוא היה בן 24, אם היה בחיים.

מנסה לחשוב על דברים לומר, ואין.

בדרך כלל, היינו עורכים מעין כינוס משפחתי, הולכים למסעדה טובה או בית קפה ושם חוגגים את יום ההולדת של שנינו. (יום ההולדת שלי כשבוע לפני שלו)

אני מקווה שמישהו חוגג איתו..

Today, the second of December, is Tsiki's birthday.

Today he would have turned 24, had he been alive.

I'm trying to think of things to say or write, but I can find none.

Usually, we would have a family "get together", go out to a nice restaurant or cafe, and celebrate both our birthdays , as mine is one week prior to his.

I hope someone is celebrating with him now..

7 Months. By Susi

2005-11-25T12:11:00.000+02:00

I am relieved to not have remembered the first couple months in detail after Tsiki passed.
The thought that any of us had to deal with losing him in the first place is painful enough.
The last time we were together was in January, and the cold weather is reminding me strongly of his presence.
How we would brush our teeth together every morning.
When Tsiki woke up in the morning, his mouth would always be crooked.
A little to the right side, as if someone numbed a corner of his mouth, as he would slowly waken, his grin would even out.
I pointed this out to him once. He never noticed it before.
We'd usually keep warm all wrapped up in our comforters watchingFuturama, Tsiki could never get enough of the episodes he downloaded, always wanting to watch one more before we retired into bed.
As I watched his videos and looked at his pictures, my loneliness for him runs deep.
I am learning to live again, but i'm scared, my fear is ever present and I miss Tsiki's life, his skin, his strength and his kisses, but because I will never forget those same things is why I will carry them on for him.

אח שלי, הרבה מדי דברים קרו מאז שהלכת

2005-11-15T00:07:00.000+02:00

אתה יודע שאני לא מתרפק על כלום.. אני דיי חי בהווה.

אבל דברים קורים פה כל הזמן, ואתה מפספס אותם..

דברים שאם היית חלק מהם היית כל כך נהנה!

איך אפשר ללכת לפני שהספקת לחוות את כל זה?

אני יודע שהחברים שלך מתגעגעים, ואני יודע שסוזי,

ואני הכי יודע שאמא, ואבא, וענת וגם עמוס.

אז למה לעזוב ככה באמצע? זה לא היה הזמן שלך.

6 Months שישה חודשים

2005-10-25T19:53:00.000+02:00

שישה חודשים עברו. חצי שנה.

לא עובר יום ובדרך כלל גם לא עוברת שעה בלי שאני אזכר בציקי.

את החגים הוא בדרך כלל היה מבלה איתנו (המשפחה) וכמובן עם החברים. מטייל, מדבר, צוחק.

חלק מהחגים הוא היה מנצל כדי להכניס משמרות בעבודה. לחסוך עוד כסף בשביל כל התוכניות שעשה.. לבקר את סוזי, לטייל..

ביום כיפור היה צם איתנו. (אלא אם כן היה עובד או בזמן שטייל - לא יכול היה לצום)

ידע לסדר את העדיפויות בחיים שלו בדרך שנתנה לו את המקסימום. מבחינת מימוש החלומות שלו, הקשרים שלו עם אנשים, לפעמים ניצל את הזמן יותר מדי טוב, והיה מגיע לרמות לא מוכרות של עייפות..

מקווה שאתה מנצל את הזמן שלך הכי טוב שאפשר איפה שאתה נמצא, אח שלי.

אורן.

Six months have passed. Half a year.

Not a day, and usually not an hour goes by without me remembering Tsiki.

He would usually spend the holidays with us (the family) and of course with his friends. Going on trips, talking, laughing.

Some of the holidays he'd use to get some more shifts at work. So he could save more money for all his plans. to visit Susi, to travel..

On Yom-Kippur he'd fast with us (Unless he was at work, or when he was traveling - he could not fast)

He knew how to prioritize in the way that gave him the most out of life. In terms of dreams realization, his relations with people, he sometimes made too good a use of his time, and would get to unbelievable degrees of exhaustion.

I hope you're making the best of your time where ever you are, my brother.

Oren.

2005-10-23T07:18:00.000+02:00

Sleepy :) ישנוני

שנה טובה! Shana Tova

2005-10-03T16:12:00.000+03:00

שנה טובה ומבורכת לכולם!
שתהיה שנה של אהבה, שמחה תקווה ורגיעה.

שלא נדע עוד מצער, ונדע לזכור את אלה שאנחנו אוהבים, ולא לשכוח.

Have a great and blessed year everyone!

Have a year of Love, Joy, Hope and Peace of mind.

That we shall know no more sorrow, and will remember all those we love in our hearts.

Fallen / Sarah McLachlan

2005-09-25T20:18:00.000+03:00

Heaven bent to take my hand
And lead me through the fire
Be the long awaited answer
To a long and painful fight

Truth be told I've tried my best
But somewhere along the way
I got caught up in all there was to offer
And the cost was so much more than I could bear

Though I've tried, I've fallen...
I have sunk so low
I have messed up
Better I should know
So don't come round here
And tell me I told you so...

We all begin with good intent
Love was raw and young
We believed that we could change ourselves
THe past could be undone
But we carry on our backs the burden
Time always reveals
The lonely light of morning
The wound that would not heal
It's the bitter taste of losing everything
That I have held so dear.

I've fallen...
I have sunk so low
I have messed up
Better I should know
So don't come round here
And tell me I told you so...

Heaven bent to take my hand
Nowhere left to turn
I'm lost to those I thought were friends
To everyone I know
Oh they turned their heads embarassed
Pretend that they don't see
But it's one missed step
You'll slip before you know it
And there doesn't seem a way to be redeemed

Though I've tried, I've fallen...
I have sunk so low
I have messed up
Better I should know
So don't come round here
And tell me I told you so...

2005-09-18T08:34:00.000+03:00

Eating :)

Soon

2005-09-18T08:33:00.001+03:00

תמונות.

מיינתי ומצאתי לא מעט תמונות של ציקי אותן אפרסם בקרוב.

הנה אחת:

2005-09-18T08:33:00.000+03:00

At our parents

Hebrew זכרונות

2005-09-06T23:14:00.000+03:00

נזכרתי בו שוב היום. הזמן נוטה להשכיח, אבל החיים נוטים להזכיר.

חייל נהרג בטנק. הוא היה מפקד טנק. גם ציקי.

עומדים לקצר את שירות המילואים החל משנה הבאה. לציקי זה כבר לא ישנה.

עלו לי דמעות בעיניים. הן לא ממש ירדו.

אומרים שאסור לבקר את הקבר יותר מפעם בשנה. כדי לא לחיות את המוות,

אלא לחיות את החיים.

אבל הזכרון חי. לא צריך ללכת לקבר כדי להזכר. הזכרון חי בראש, חי בתמונות, חי בסרטונים, חי באנשים.

וכאשר הזכרון מכוון לאדם שמת, אתה לוקח את הקבר שלו איתך לכל מקום..

אני עושה את זה כדי לזכור. בשביל זה יש תמונות, יש סיפורים, יש משהו שאנשים מחזיקים,

כדי שלא יישכח.

2005-08-27T21:49:00.000+03:00

Tsiki & Susi. December 2004

Fourth Month By Susi

2005-08-26T16:56:00.000+03:00

-You need to take the goodness out of the sad, and make it 'beautiful sadness'. Being sad because you knew you could have been much happier, makes you feel better".-Southpark.
".. i think this applies to us a lot! Even though most of the time i am unhappy about not being with you, and i feel sad about it, and miss you like crazy, i gotta remember there's someone out there (6000 km away) that's perfect, and perfect for me, and i love her (you), and i know we'll end up together soon! Knowing this makes me happy and makes all this sadness beautiful! I hardly seeing myself as needlessly and purposelessly torturing myself, i gladly torture myself with the sadness of our distance. i don't think there's anyone like you on this face of this planet, your the one for me." - written by Tsiki on October 25th.

Four months. Four months. such time has passed. But looking through his letters, his videos, our pictures, i am waiting for someone to jump out of the woodwork and laugh at this terrible joke. I wanted to share with you all what he wrote, just so you all could know what a wonderful boyfriend he was aside from being my partner in this universe. My rememberence of his love keeps my soul warm during the lonely nights..

שלום אחרון / אמיר נשר

2005-08-26T16:55:00.000+03:00

יומיים חלפו מאז האמת הצועקת מבכי, נעלמת כמו מלאך ותפסת את מקומך...
דמעות תפסו אותי הרחק מכפר סבא וקרוב לתל אביב, איבדו בי את החשק לצעוק וסילקו את השמש מהיום לתחילתו של הלילה... אחרי הודעתו של שי חי על מותך.
חלפו מספר שניות והעולם... העולם עדיין ממשיך לצעוד אל עבר המחר... לרגע לא נעצר, לרגע לא חושב על הנשמה הטובה והנשימה בגוף שכולו מוגבל...
מחוגי השעון לקחו עמם את הזמן ונלחמו בי ללא ערף... כך הרגשתי כאשר המשפט הבא התקיים בראשי "אני כאן ואתה שם... השאלה היא איפה??"
דקות אחדות לפני שפגשת את דמותה העוטפת של אמא אדמה... כוכב אחד קטן תפס את מקומו בחלקה הטובה של הלילה... הביט בך מרחוק והתחיל את נפילתו אל תוך הים... כוכבים אחרים פשוט מחאו דמעה שקופה... רותם שני ואביעד דותן לבטח קיבלו אותך הכי יפה... ממש מקסימים...
אז כמו שחשכה מחשבתי כמה שעות לפני כן במשפט "אני כאן ואתה שם... השאלה היא איפה??" חשכה מחשבתי גם ימים אחדים לאחר מכן... ימים שקטים ועצובים... מלאים בפחד גדול...
בין מציאות לדמיון... בין גיהינום לגן עדן... עומד זורק עוד אבן... לבד !!

© כל הזכויות שמורות.

אמיר נשר.
לוחם נולדת, לוחם נהרגת / אמיר נשרדם נשפך ונדם גופךצלקת מלחמתית השארת במותךתצית עוד כוכב ותאיר נשמתךחיוך קטן מסגיר כאב של אהבהעל משכבך בשלום תנוחבין מלאכי רצון נושבת איתך הרוחאלוהים מבחין, שומר ובטוחדמעה שקופה זלגה, דמעה של געגוע...נפרדת מעולם שאותך אוהבמתחת לאדמה עליך רק חושבנולדת לוחם ונהרגת בטון כואבעד מתי נקבור? עד לאן נלך ?

© כל הזכויות שמורות.

אמיר נשר.

Hebrew סיפורים על ציקי

2005-07-31T16:09:00.000+03:00

ציקי היה הרבה דברים. אח, חבר, ידיד.

ציקי היה גם.. גמלוני ובעל נטייה להפיל דברים. :)

כל ארוחת שבת, היינו מחכים עד שהוא יפיל משהו, ישפוך, או שיחליק לו משהו מהידיים.

עצרנו את הנשימה לקראת זה, כי ידענו שרק אחרי זה, הארוחה תוכל להתקדם ברוגע ובלי הפרעות נוספות.. :)

הוא היה לוקח את זה בחיוך, וכך גם אנחנו. עכשיו אנחנו נזכרים בו כל פעם שמישהו מפיל משהו, או כאשר כוס נשפכת.

אני פחדתי להשאיל לו דברים, כי אף פעם לא הייתי יכול להיות בטוח שהם יחזרו, או שיחזרו שלמים.

הוא היה מבטיח שיחזיר, ובאמת משתדל, אבל הוא היה שוכח. היו לו הרבה דברים על הראש.

אני מודה שהייתי קצת (או יותר מקצת) קשוח כלפיו. עם ולמרות שהוא היה אחי הקטן.

אולי הרגשתי שהוא מתרחק ממני קצת. עם כל החברים, הידידים, העבודה והלימודים, לא תמיד נראה שיש לו זמן בשבילי, או את הסבלנות. וקצת הגבתי בהתאם.

ציקי היה גם מבולגן. איכשהו, הוא תמיד הסתדר עם זה. או יותר נכון, אמא שלנו הסתדרה עם זה. הוא היה מגיע הביתה, מהלימודים, העבודה, או צבא, זורק את הדברים שלו בכניסה, הולך לאכול או לשתות משהו ונשכב על הספה, לדבר עם החברים, או סתם לעצום קצת עיניים. לי הוא תמיד היה אומר לשים את הדברים שלי במקום, אחרת אמא תתעצבן... :)

כאשר ניסה ללמוד ספרדית, הוא הדביק פתקיות צהובות על כל דבר בחדר שלו עם השם בעברית ובספרדית, ואז החליט שהוא נוסע עם החברים שלו לתאילנד במקום לדרום אמריקה...

הוא היה מתקשר אליי באמצע היום לעבודה ומבקש ממני פרטים לגבי שעות ותדירות של אוטובוסים - מהצבא הביתה, או מהלימודים.. כי ידע שכמעט תמיד אני יושב ליד מחשב שמחובר לאינטרנט.

כשחברים היו באים אליו (זה היה בדיוק שהוא סיים את הקורס ברמנים) אז הוא היה שואל כל אחד מה הוא רוצה לשתות וממש משקיע , ובסוף אף אחד לא יכול היה לשתות את זה כי זה היה חזק מדי..

3 Months After. From Susi

2005-07-25T22:52:00.000+03:00

To mark the 3 month of Tsiki's passing, i would like to share something i wrote when we were together. Perhaps simply to paint a mental picture, but more so to share with everyone how dear he was to me...

- As he sleeps ten feet away, I want to wake him up and tell him i love him one more time. Only because I know he has things to do in his life, but he should know how i feel. If I had it my way, i would find a way for us to be together tomorrow. Because with Tsiki, I can't wait to fall asleep with him and to wake up with him next to me. I want to watch him sleep and smile, because everything he does gives meaning to the beat of my heart. Can I ever be so lucky?- Written on September 3, 2004

2005-06-30T08:48:00.000+03:00

Tsiki on Recruitment day. Year 2000

From Susi מאת סוזי

2005-06-22T16:40:00.000+03:00

Dearest love,

Almost two months have flowed through my heart since your passing, Today I was listening to some cheesy music on the radio while I was driving and could only imagine that you were beside me, making the same stressed out faces I was while singing such a song. For all the day, that moment created a sense of peace and a splinter of happiness.

I'd like to believe you show up in the oddest place. Perhaps my dreams are not only my subconscious, but also yourself manipulating the conversation in such dreams.

This morning was quite trying. I waited for my mother to leave the house so I could finally wail about the pain inside and let it out. The ache in the right side of my heart is still there. The same ache that was created the minute I found out from Nadav that you were dead. His words are on permanent replay in the back of my mind. I really thought I wouldn't make it through these days without you, but I did. Most of the time I am just pleased that the day finally ended and I can go to bed…. Days pass and pass. Empty days.

I had a dream where I knew you were dead and I convinced myself you weren't. My naive ness made everything better and I got through the dream. After I woke up thought about the dream and really wish I could emulate the dream.

I want to live the innocence of loving you, in a world where tragedies don't happen to the Tsiki and Susi's of the world. Where we live the dream of being together and have our future. I want and will it so much some mornings I wail like this one.

Time passes as I miss my father, a man of my past and you, the man of my future. I am trying to see the beauty in the days,…of the sky, of my friends… but it's such an effort sometimes. I keep myself busy with working and reading but the pain is still there, I don't doubt it has made a home in my heart. My tears still flow but I am getting better and better for saving them for a silent evening alone, where no one sees my pain. I think about you still, every moment. You have always had my up most attention I don't know why it would change now. I miss you Tsiki, I cry for you and yearn to be with you, I don't understand why chance would be such a big player in our lives but it was. How we could live parallel lives for only a year, to have been a piece every second of every moment for each other and because of each other and then, cut so short.

It was chance to meet my soul mate, and chance that you left us. We were soul mates- weren't we? And since you've been gone, I have been trying to figure out if a part of my soul died with you or if a part of your soul is with me perhaps both. Either way I wish I could have it all back. I have to find a new sense of self without you. It hurts to know this was beyond anyone's control, that whatever force was played at that moment it took away something grand.
I love you,

Susi

Bands Tsiki Liked

2005-06-19T15:22:00.000+03:00

להקת "הדג נחש" שרים היפ-הופ עברי
The group "The Fish-Snake" sings hip-hop in hebrew

להקת "שוטי הנבואה" שרים מוסיקת עולם
The group "Fools of the Prophecy" sings world music

2005-05-29T22:29:00.000+03:00

Just Tsiki

2005-05-25T08:06:00.000+03:00

Tsiki and Assaf

2005-05-25T07:54:00.000+03:00

Another one at the birthday

2005-05-25T07:53:00.000+03:00

Tsiki at a Birthday Party

Dearest Tsiki (From Susi)

2005-05-19T08:05:00.000+03:00

Dearest Tsiki,

Next week marks a month since you've left us. The shock of your death
has passed and the pain in my heart becomes a physical reminder of the
unbelievable devastation your family, friends and myself have gone
through.

Every night I look forward to sleep, to temporarily numb myself from
the reality that I must wake up every morning knowing I won't have
your voice in my ear to make the day worth going through.

When I first met you and we parted, and every time thereafter, there
was an element of shock to accepting your absence. A week before you
died, we ecstatically looked forward to your trip to the Oklahoma. It
would have been the last time we would have to say goodbye to one
another, for I was moving to Israel and we were going to start
something we always dreamt together about, which was to never saying
goodbye again.

Tsiki, I still can't bear the thought that we will never have that day
where we never say goodbye That every moment I breath in or feel the
warm tears flowing from my cheeks it's another moment without you. And
every morning I wake up, it's another day farther from the last time I
saw you instead of towards the day I would see you again.

When I go to the bathroom, and wash my face. I am reminded when I
bought my face wash and think "this bottle was full before this all
happened". I look at my clothes and my books I brought and think "I
picked these out before this all happened". There are times where I
think: has it been already a month?? And then other times where my
tears are flowing and my heart is aching for the life you lost and the
life I lost with you when I don't remember what it was like before all
of this, before I lost my father and then you. You are everywhere with
me because I never imagined a day without you. I imagine and hope you
are sitting next to me on the swing at the park, that you are aching
and miss me as much as I do you. Are you?

Before all of this happened, I believed in a god, in spirituality. I
prayed every night and accepted all the hard things in life. I
accepted the challenges everyday life brought me. The solitude Peace
Corps life brought me, how I was forced to face myself in ways I never
knew how- throughout this year I have thought and thought and my
conclusion before your death was this: everything I chose in life
brought me to you.

This is why my days are empty. This is why the sun shines in my face
every morning and I don't feel it, and when the day ends I am simply
surprised that it completed itself.

I always told you my favorite quote: Tis' better to have loved and
lost than to have never loved at all. I always took that to mean any
relationship in general. Now, this quote has such a painful
connotation.

I never wanted to be the person I am right now. That girl, poor girl.
"She's young, she'll get over it, she'll move on" they say. They
didn't know our love did they? How we loved one another crazily and
passionately, perfectly. Do they know how we would argue the name of
our first born, or how you told me I could convert as a reform Jew and
we marry in Cyprus or to an Orthodox one and marry in Israel. Do they
know how we decided that we didn't have to wait until a ripe old age
to have children, that we were both ready for each other and a family
in the near future? Many did, many didn't. This heartache will never
cease my love. This heartache I welcome, I never want it to leave.

I never wanted to lose you, or have this pain of having to realize
each day that it is another day without the most blessed gift I have
ever known. You.

I miss you.

Susi

For Tsiki

גלעד חזר

חבל שציקי לא כאן

Susi's Words honoring Tsiki after six years * מילותיה של סוזי לרגל שש שנים

צוואה

אזכרה לציקי. שש שנים

יום הולדת לציקי

לא שוכח

ארבעה חודשים חלפו

יום הזכרון לחללי צה"ל 2010

מילים מאת נדב, חברו הטוב של ציקי

ציקי אהבת חיינו - שנה 5 מאת תרצה (אמא של ציקי)

חמש שנים * Five Years מאת האח אורן

אזכרה 2010 Memorial

יום הולדת

סיוטים

שגרה והשאר

חולם עליך ואותך ציקי

עוד יום

מסע אופניים לזכר ציקי 2009 *** עדכונים ***

אזכרה לציקי

ציקי

המלחמה בעזה

יום הולדת לציקי

יום הולדת

אחרי החגים

שנה חדשה

חלום

זה לא עובר. זה לא נעלם. זה לא הולך לאף מקום.

מוות מיותר

ימים שעוברים

ימי זכרון * Memorial Days

שלוש שנים וציקי איננו

מסע האופניים 2008 Bicycle Trip

חודש אפריל

אזכרה לציקי

מה שמעיר את הזכרון * What gets the memory going

מסע האופניים לזכר ציקי - 2008 - הודעה מוקדמת

שנה אזרחית חדשה * New Year

Thanks * תודה

Birthday * יום הולדת

מכתב מחבר אל המשפחה

About my brother * לגבי אחי

מאת: ענת

מאת נדב

ציקי

By Susi

2 Year Memorial Service * אזכרה לרגל שנתיים למותו של ציקי

Bike Trip מסע אופניים 2007

New Year * שנה חדשה

Last Photo (9) תמונה אחרונה

Last Photos (8) תמונות אחרונות

Last Photos (7) תמונות אחרונות

Last Photos (6) תמונות אחרונות

Last Photos (5) תמונות אחרונות

Last Photos (4) תמונות אחרונות

Last Photos (3) תמונות אחרונות

Last Photos (2) תמונות אחרונות

Last Photos (1) תמונות אחרונות

Dreams * חלומות

Tsiki * ציקי

A million stars * מיליון כוכבים

תנחומים למשפחות ההרוגים בלבנון

Things that remind me of Tsiki דברים שמזכירים לי את ציקי

הילדים של חורף 73

25th Of April

25 באפריל

Bicycle Trip (and in English)

מסע אופניים

One Year Memorial אזכרה לרגל שנה

New Pics coming soon * תמונות חדשות בקרוב

Tsiki's Birthday יום ההולדת של ציקי

7 Months. By Susi

אח שלי, הרבה מדי דברים קרו מאז שהלכת

6 Months שישה חודשים

שנה טובה! Shana Tova

Fallen / Sarah McLachlan

Soon

*Hebrew* זכרונות

Fourth Month By Susi

מסע אופניים לזכר ציקי 2009 * עדכונים *

Hebrew זכרונות

Hebrew סיפורים על ציקי