דברים שנקראו לזכרו של ציקי באזכרה השנה (2014) - חלק ב'

והרי הדברים שנאמרו על ידי האם, תרצה:

  ציקי אהוב יקר שלנו

9 שנים חלפו ואין מילה. אין חיבוק. אין טלפון .

דממה.

תשע פעמים מאז לכתך ציינו חג פסח. תשע פעמים את חג חנוכה

ללא נרות ועשרות ימי הולדת של בני משפחה. בכולם היית ולא היית אתנו וכה חסרת. בכולם עצמתי עיניי וחשתי אותך. את נגיעתך. בכולם קיוויתי שאפקח אותן ואראה אותך יושב מולי עם אותו חיוך קורן .

בכולם בכיתי, בלי לומר מילה, בלי להזיל דמעה.

תשע שנים מונחות משקפי הראיה שלך במגרה על יד מיטתי עם הקלמר מלא העפרונות והעטים בהם השתמשת באוניברסיטה. והשעון יד שבינתיים נראה כי יצא מהאופנה .

עשרות עונות התחלפו. שתילים צמחו וקמלו. מזכרת בתיה שכה אהבת התרחבה, כבישים נוספו הפלאפונים הפכו למצלמות. שולחים  אס-אם-אס ומשתמשים  ב-WhatsApp  ומתעדכנים  ככל האפשר בטכנולוגיה החדשנית שלא הספקת להכיר.

יצאתי לפנסיה וכדי לא להשתגע משתדלת למלא את החלל ואת חלל הזמן בפעילויות.

אני ממש רואה אותך מתפעל מהציורים ומהפסלים שאני יוצרת , כי הערכת מאוד יופי ונוי אני נזכרת שביקשת וילונות לדירת הסטודנטים . כל כך היה חשוב לך הצד האסטטי.

בערבים נעימים אני יוצאת לחצר ויושבת כך לבדי ליד השולחן בכניסה.

ורואה את כל גוני הירוק והפרחים וחושבת עליך בן. לו היית כאן על כיסא לצידי

הייתי מאושרת באדם. היינו יושבים כך סתם מפטפטים בחצר אפופת שלווה.

היית מספר לי על עבודה, אהבה, ילדים ...היית דואג שאצחק ואשמח.

היית מקור גאוותי ואילו כעת אני מרגישה משקיפה על החיים מבחוץ עושה מה שצריך

בלי חדווה ועם הרבה געגועים.

אנשים כמונו השכולים מבינים שבעצם היו מאושרים רק אחרי שילדם חסר.

החיים שאחרי פשוט מגומדים מצומקים אני כל כך רעבה ליופי ולחיוכים שלך ציקי.

אני מתבוננת סביב ולמעלה לאלפי הכוכבים ומחפשת אותך ולא מוצאת.

מסביב שקט ואתה אינך ואין את חיבוקך ואין את מבטך.

וכמה שנים עוד נציין חגים  ונספור בלעדיך שנים ונחכה לשובך? וכמה עונות יתחלפו

ושתילים יצמחו יבלו ויצמחו עד שובך? ומתי תגיע כבר? -

לא נותרו בי מילים, ההמתנה לך כל כך קשה.

אוהבת ומחבקת ותמיד תמיד איתך

שיר געגועים שנכתב על נופלים אמריקאים

ושתירגמתי באופן חופשי

הולכת בדרך הארוכה

תוהה מתי אראה את פניך שוב

והאם המועקה הכבדה על ליבי תוקל אי פעם

בכל יום ויום  אני מתגעגעת  אליך

פוקחת את עיני, מתגעגעת אליך

עוצמת את עיני, מתגעגעת אליך

הולכת ברחובות ומתגעגעת אליך

משחררת את קצב ההליכה ומרגישה אותך

רוצה לצעוק ולצרוח, מתגעגעת  אליך

איך אוכל לגרום לך לדעת כמה אני מתגעגעת אליך

הולכת ולא יודעת לאן.

כי אני צריכה אותך כאן לידי

צועדת ולא מגיעה לשום מקום

כל מה שאני צריכה הוא שתבוא הביתה

אני רק רוצה לראות בתוך עיניך שוב

אז אני נופלת על ברכי ומנסה לומר לך כמה אני מתגעגעת אליך

פוקחת את עיני, מתגעגעת אליך

בכל פעם שנופלת עלי תרדמה, מתגעגעת אליך

אני רוצה לצעוק ולצרוח, מתגעגעת אליך

בכל פעם שעוצמת את עיני, מתגעגעת אליך

כל יום הוא געגועי אליך

איך אוכל לגרום לך לדעת כמה אני מתגעגעת אליך

אמא

דברים שנקראו לזכרו של ציקי באזכרה השנה (2014)

השנה נקראו לזכר ציקי דברים במהלך האזכרה מפי תרצה האם, ואורן האח.
הדברים שנאמרו על ידי אורן:

לציקי היקר, שלום

לאחר תשע שנים בלעדיך, גם המילים מאבדות את המשמעות. הזיכרון אינו דוהה, אך פרטים ממנו הופכים לבולטים יותר מאשר אחרים.

אירועים מסוימים בחיים שלך ושלי קופצים לזכרון, פגישות שהיו הן מקריות או כאלה שציינו אבן דרך בחיים שלך, כמו טקס צבאי בחיל השריון, או כאשר באנו לבקר אותך בבסיס הרחוק ברמת הגולן.

דברים שאחרת אולי לא הייתי זוכר, או שהיו דוהים ונעלמים מתחת לשכבות של זכרונות חדשים איתך, הופכים להיות משמעותיים יותר ומקבלים חשיבות שאחרת לא הייתה שם.

זה לא רק הזכרונות, זה גם הגעגועים, זה גם העצב הזה שלא הולך ולא יילך אף פעם. וזה לא ישנה איפה אני, או ענת, או אבא ואמא נהיה. זה הולך איתנו לכל מקום.

גם אם אנסה להסיח את דעתי, להעסיק את עצמי, להתרכז בדברים אחרים – זה לא יעבוד ליותר מאשר כמה דקות. ניסיתי. יש איזשהו משקל, איזשהו עצב, כובד, לחץ שנמצא שם. בלב, בבטן ובראש.

גם כשאני חושב שהצלחתי, וגם כאשר חודשים עוברים ואני לא מדבר או חושב עליך במודע, זה לא באמת עובד. כי העצב נמצא שם גם אם לא נתתי לו שם, וקול, ומקום לשבת.

את הפנים שלך אני לא שוכח. את החיוך והקול והאנרגיה והעייפות גם כן.

את יום ההולדת שלי אני אחגוג שוב בלעדיך, לאחר שתמיד היינו מאחדים את ימי ההולדת הקרובים בתאריך. אבל לא אשכח אותך.

תמיד אוהב,

אורן

ובאנגלית:

 Dear Tsiki, hello

After 9 years without you, even the words lose their meaning. The memory does not fade, but some of its details become more clear than others.

Certain events in your life and mine pop into memory, chance or intended meetings that marked a stepping stone in your life, like a military ceremony in the armed corps, or when we came to visit you at that far away base in Golan Heights.

Things I would otherwise not remember, or would fade and disappear under layers of new memories made with you, become more meaningful and get an importance that otherwise would not be there.

IT's not only the memories, its the lack of you, and the sadness that won't and never will leave. And it doesn't matter where I am, or Anat, or Mom and Dad. It follows us everywhere.

Even if I try to distract myself, keep myself busy, concentrate on other things - it won't work for more than a few minutes. I tried. There is some weight, a sadness, a heaviness and pressure that is always there. In my heart, my stomach and my head.

Even when I think I succeeded, and months goes by and I don't talk or think about you consciously, it doesn't really work. Because the sadness is still there even if I didn't give it a name, a voice, or a place to sit.

I never forget your face. The smile, the voice, energy and tiredness as well.

I will celebrate my birthday without you again, after we always celebrate both our birthdays together because of the close dates. But I won't forget you.

Love always,

Oren

אזכרה לזכר ציקי 2014

האזכרה לזכר ציקי השנה תתרחש ביום שישי, ה-11 לאפריל 2014, בשעה 10 בבוקר.

מתגעגע אליך ציקי.