השגרה סוחפת אותי ואת כולם. אנשים ממשיכים עם העבודה, הלימודים, מערכות היחסים והדברים הקטנים של החיים.
אצלי השגרה מעמעמת את החיים. לטובה ולרעה.
אני לא שוכח ולעולם לא אשכח. גם יש את כל חודש אפריל (לפחות) שבו אין כל דרך להתחבא ממה שקרה ואני גם לא רוצה.
אבל העבר נצבע בצבעים דהויים. 2005 נראית כבר רחוקה. כל כך הרבה אירועים, זכרונות אחרים מצטברים, והשגרה זורקת שמיכה גדולה על הכול.
אני חושב לפעמים מה ציקי היה חושב על דבר כזה או אחר. איך הוא היה מגיב, ומה הוא היה עושה במקומי. וקשה לי לענות. עם הזמן למדתי שציקי שאני הכרתי היה כמעט רק צד אחד שלו.
אנשים אחרים הכירו צדדים אחרים שלו. חלק הכירו את הצד השובב והמטורף והמצחיק שלו. חלק הכירו טוב יותר את הצד הרציני והמשקיען שלו.
ובשבילי הוא תמיד היה ויהיה האח הקטן שחיפש את קרבתי ואני לא רציתי שיידבק אליי כל הזמן. כמובן שזה היה מזמן ומאז הוא עיבה וחיזק את החוג החברתי שלו והפך לאדם וחבר בזכות עצמו.
את השאלות שאני מתחבט איתן כל יום, אני מפנה אליו, אבל קשה לי לקבל ממנו תשובות. ואני מתגעגע.
אצלי השגרה מעמעמת את החיים. לטובה ולרעה.
אני לא שוכח ולעולם לא אשכח. גם יש את כל חודש אפריל (לפחות) שבו אין כל דרך להתחבא ממה שקרה ואני גם לא רוצה.
אבל העבר נצבע בצבעים דהויים. 2005 נראית כבר רחוקה. כל כך הרבה אירועים, זכרונות אחרים מצטברים, והשגרה זורקת שמיכה גדולה על הכול.
אני חושב לפעמים מה ציקי היה חושב על דבר כזה או אחר. איך הוא היה מגיב, ומה הוא היה עושה במקומי. וקשה לי לענות. עם הזמן למדתי שציקי שאני הכרתי היה כמעט רק צד אחד שלו.
אנשים אחרים הכירו צדדים אחרים שלו. חלק הכירו את הצד השובב והמטורף והמצחיק שלו. חלק הכירו טוב יותר את הצד הרציני והמשקיען שלו.
ובשבילי הוא תמיד היה ויהיה האח הקטן שחיפש את קרבתי ואני לא רציתי שיידבק אליי כל הזמן. כמובן שזה היה מזמן ומאז הוא עיבה וחיזק את החוג החברתי שלו והפך לאדם וחבר בזכות עצמו.
את השאלות שאני מתחבט איתן כל יום, אני מפנה אליו, אבל קשה לי לקבל ממנו תשובות. ואני מתגעגע.
